המסמך שלהלן מבוסס על הרצאה של אסף אדיב, מנכ"ל מען – ארגון עובדים, בכנס הבטיחות בענף הבנייה שנערך במכללה האקדמית אל-קאסמי בבאקה אל-גרבייה, ב-5 בספטמבר 2026.
מבוא
ההסטוריה של מען ארגון עובדים שהייתי בין מייסדיו קשורה באופן הדוק עם התהפוכות שעברו את ענף הבניין בישראל בשלושים השנים האחרונות. בין השנים 1995–2000 חזינו בקריסה של כוח העבודה המאורגן בענף הבנייה, כתוצאה מכניסתם המסיבית של מהגרי עבודה לענף באופן שגרם לפיטורים של עשרות אלפי עובדים ישראלים ברובם ערבים. תהליך זה דומה בחלקו למה שמתרחש כיום כאשר מהגרי עבודה מחליפים מאז אוקטובר 2023 את העובדים הפלסטיני. במהלך חמש השנים הללו בסוף שנות התשעים, אפשרה ישראל לראשונה כניסה מסיבית של מהגרי עבודה לענף הבניין, ובמקביל המשיכה להעסיק פלסטינים מעזה ומהגדה המערבית.
אולם, עם האטת הכלכלה והכניסה למיתון כלכלי משמעותי בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בשנת 2000 ומשבר הדוט-קום העולמי, היינו עדים לעצירת העסקת פלסטינים, כאשר לצד זו פוטרו עשרות אלפי עובדים ישראלים ברובם מהחברה הערבית. קבלני הבניין הגיעו למסקנה שהעסקת מהגרי עבודה זולה יותר והפנו גבם לעובדים שהיו במשך עשורים עמוד התווך של כוח העבודה בענף[1].
השינויים הגדולים בהרכב כוח העבודה העמידו את איגוד עובדי הבניין של ההסתדרות בפני אתגר מורכב. לאור הכוון החדש שאימצה ההסתדרות החל משנת 1994 תחת מנהיגותו של חיים רמון, נהרס כוח העבודה המאורגן שהיה עד אז כוח מרכזי של ההסתדרות. העובדים המאורגנים ובעלי זכויות ותק וגאווה מקצועית בענף הבניין נעלמו ויחד איתם נעלמה ההסתדרות.[2]
מאמץ מאורגן להחזיר עובדים מקומיים לענף הבנייה
בשנת 2002 החליטה הממשלה לשנות כיוון והחלה לנקוט צעדים לצמצום מספר ההיתרים לעובדים מהגרי עבודה.[3] מרכיב חשוב במדיניות החדשה היה ההכרה בצורך להיאבק בשיעורי האבטלה הגבוהים, במיוחד בחברה הערבית.³ המטרה היתה לעודד חברות בנייה להעסיק עובדים מקומיים – יהודים וערבים כאחד. בהמשך לשינוי מדיניות זה הטילה הממשלה על צוות מומחים לגבש מדיניות של העסקת עובדים לא ישראלים. דו"ח אקשטיין שפורסם בשנת 2007 אושר אחרי שנה על ידי הממשלה כמדיניות רשמית. על פי הגישה החדשה שקידם יו"ר הוועדה, פרופ' צבי אקשטיין, שכיהן באותה עת כמשנה לנגיד בנק ישראל, יש להגביל באופן משמעותי את העסקת העובדים הזרים בשל השלכותיה החברתיות הניכרות. בין היתר המליצה ועדת אקשטיין כי ישראל תחתום על הסכמים בילטרליים עם המדינות שמהן מגויסים העובדים, וכי העסקתם תפוקח על ידי גופים ייעודיים כגון ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), באופן שיגן על זכויותיהם וימנע סחר בבני אדם.
באותן שנים הוביל מען עצמו קמפיין שמטרתו הייתה לעצור את הדימום ולפעול לארגון עובדי הבנייה. במסגרת מאמץ זה, בשנת 2002, נפגשתי עם עו"ד יחיאל כץ, שמונה על ידי משרד האוצר למנהל המורשה של קרן הפנסיה והביטוח של עובדי הבניין ("קרן עובדי הבניין"), במטרה לחלץ את הקרן ממצבה הקשה ולנהל את שיקומה. עו"ד כץ תיאר כיצד פעלה ההסתדרות באותן שנים בשירותן של חברות הבנייה, באופן שניתן היה לפרשו רק כהחלטה לפרק כליל את איגוד עובדי הבניין. הדבר אפשר לחברות הבנייה להעסיק עובדים מהגרי עבודה מבלי להפריש עבורם לפנסיה, ובכך להפחית את עלות העסקתם בעשרות אחוזים.
עו"ד כץ הסביר את התוצאות ההרסניות שהיו להפנית הגב לעובדי הבניין מצד ההסתדרות: מצד אחד, העדפת כוח עבודה זר וזול ופיטורי עובדים מקומיים; ומצד שני, החלשת איגוד עובדי הבניין של ההסתדרות ודלדול משאבי קרן הפנסיה שלו, עד שהקרן פשטה את הרגל.
במסגרת הקמפיין לארגון עובדי בניין בשנים 2001–2008, הפעיל מען פרויקט שמטרתו הייתה לשלב מחדש בענף הבנייה ערבים אזרחי ישראל, לאחר שבשנות התשעים הם פוטרו והודרו בהדרגה מהענף לטובת כוח עבודה מהגר פגיע וזול.[4] במשך מספר שנים עבדנו עם חברות הבנייה הגדולות, התאחדות בוני הארץ ושירות התעסוקה, בניסיון לשכנע חברות מובילות כגון סולל בונה, דניה סיבוס, שפיר, אשטרום ואחרות לגייס קבוצות מאורגנות של עובדים מהחברה הערבית, באמצעות מען, בתנאי שכר הוגנים ותוך מתן מלוא הזכויות הסוציאליות. מאות מעובדי מען גויסו במסגרת קמפיין זה.
המעבר לקבלנות משנה והרעבת מערכת הבטיחות
התפתחות חיובית זו נעצרה בהדרגה בשנים 2007–2008. עובדים שגויסו על ידי מען והועסקו ישירות בחברות בנייה בתנאי עבודה חוקיים פוטרו והועסקו מחדש באמצעות קבלני משנה. החברות הגדולות "גילו" כעת את קבלנות המשנה כשיטה ליצירת רווחים. במקביל, עובדים חזקים ומיומנים יותר מקרב האזרחים הערבים שגויסו לענף הבנייה הבינו כי הם יכולים להרוויח על חשבון עמיתיהם לעבודה על ידי הפיכתם בעצמם לקבלנים והעסקת שכניהם וקרובי משפחתם בתשלום מזומן או בתלושים פיקטיביים של שכר מינימום וללא הפרשות לפנסיה. כאשר מגמה זו השתלטה, הפרויקט של מען הפך למיותר ונסגר.
אתרי בנייה, שבמשך עשרות שנים שימשו כמעין בתי ספר מקצועיים "תוך כדי עבודה", שבהם עובדים מנוסים חנכו והכשירו עובדים צעירים יותר, הפכו למשהו הדומה ל"מגדל בבל". עשרות קבוצות קבלניות שונות פועלות בהם, ומעסיקות זו לצד זו עובדים יהודים, ערבים, פלסטינים ומהגרי עבודה ממדינות שונות – כל קבוצה עם קבלן המשנה שלה, ללא היכרות או תקשורת בין העובדים השונים.
העלאת המודעות הציבורית לתאונות עבודה
למגמה שלילית זו, שבמסגרתה עברו חברות הבנייה להעסקה עקיפה והתנערו מכל אחריות להכשרת העובדים ולהבטחת עתידם, הייתה גם השפעה הרסנית על מצב הבטיחות באתרי הבנייה. מגמה זו הוחמרה בשל הייבוש המכוון של מינהל הבטיחות, בדומה למה שהתרחש בכל המגזר הציבורי. מאז אימוץ תוכנית הייצוב בשנת 1985, וביתר שאת מאז שנות התשעים, אימצו ממשלות ישראל בזו אחר זו – ממשלות שמאל וימין כאחד, ללא הבחנה – את המודל הניאו-ליברלי של צמצום תפקידה של הממשלה בכלכלה ומתן חופש פעולה לכוחות השוק[5].
מערך הפיקוח על הבטיחות יובש ממשאבים, ולמרות הגידול הדרמטי בהיקף פרויקטי הבנייה, נותרו בשטח פחות ופחות מפקחים המסוגלים להבטיח את בטיחות העובדים ואת חייהם.
מאז סיום פרויקט השמת העובדים שלו בשנת 2008, ריכז מען את מאמציו בנושא הבטיחות בעבודה. כבר בשנת 2009 חשפנו את העובדה המזעזעת ששיעור ההרוגים בתאונות בענף הבנייה בישראל, לכל 100,000 עובדים, היה גבוה ביותר מפי שניים מהממוצע במדינות אירופה[6].
במהלך שנים אלה קידמנו תוכנית ייעודית להכשרת עובדים ערבים בנושא בטיחות, בשיתוף קרן מנוף של המוסד לביטוח לאומי, ופעלנו להעלאת המודעות הציבורית לנפגעי תאונות באמצעות התקשורת.[7] חשפנו את הכישלון בהעמדה לדין של האחראים להפרות בטיחות – שכן על פי החוק, האחריות הפלילית הבלעדית לענייני בטיחות הוטלה על מנהל העבודה באתר – וגם במקרים המעטים שבהם הוגשו כתבי אישום, העונשים היו מגוחכים.
כך, למשל, סייענו לאוסאמה מסארווה מערערה, שנאבק למען צדק עבור אביו המנוח, תאופיק, שנהרג בתאונת עבודה בשנת 2006 כתוצאה מרשלנות פלילית של הקבלן. במקרה חריג זה הוגש כתב אישום והמנהל הורשע. אולם, אף שרשלנות החברה הביאה לאובדן חיי אדם, גזר השופט על קבלן אתר הבנייה שלושה חודשי עבודות שירות ועל קבלן הפיגומים עונש מאסר על תנאי. כל אחד מהם חויב לשלם למשפחה סכום מגוחך של כ-6,600 ש"ח כפיצוי וכ-2,500 ש"ח כקנס. המחיר שנקבע כאן לחייו של עובד בניין לא היה קרוב להיות עונש מרתיע או כזה שיעודד חברות להשקיע בבטיחות ולמנוע את האסון הבא.
במסגרת הקמפיין הציבורי שלנו, גל גבאי ורועי "צ'יקי" ארד יצרו סרט תיעודי מרגש על תאונות עבודה בענף הבנייה, שסייע להעלות את הנושא לכותרות[8]. ואכן, בנובמבר 2015 זכו מאמצינו לתשומת לב ציבורית ומוסדית משמעותית: מען הצטרף לקבוצה של פעילים וארגוני חברה אזרחית, ובהם המשפטנית הדס תגרי, עמותת קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח לצד פעילים מסורים מפורום מנהלי העבודה, בהם ראובן בן שמעון ועו"ד ישראל אסל. הלחץ הציבורי שהופעל אז הצליח לראשונה להביא את תאונות העבודה, ההזנחה והפיגור הדרמטי בפיקוח ובחקירת התאונות אל מרכז הדיון בסדר היום הציבורי.
ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, בראשות היו"ר אלי אלאלוף החלה לקיים דיונים קבועים בנושא, והוקם צוות ייעודי לטיפול בכשלים[9]. כתוצאה מהמודעות הציבורית החדשה קודמו מספר רפורמות חשובות, ובהן חיזוק מינהל הבטיחות והטלת צו סגירה מחייב של לפחות יומיים על אתרי בנייה בעקבות תאונה קטלנית או קשה בשנת 2016[10].
בנוסף, הוקמה בשנת 2018 יחידת "פלס" כיחידה ייעודית במסגרת להב 433 של המשטרה, שתפקידה להוביל את חקירת התאונות ואת העמדתם לדין של קבלנים ומנהלים שרשלנותם הפלילית גרמה לתאונה קטלנית או לפציעה קשה. בהמשך (שנת 2025) עברה חקיקה חדשה שהרחיבה את אחריות ההנהלה הבכירה – כולל הקבלן והיזם – לבטיחות ולתאונות, זאת בשעה שעד אז הוטלה האחריות כולה אך ורק על מנהל העבודה באתר[11].
עם זאת, מאז שנת 2022 נעלם הנושא פעם נוספת מהדיון הציבורי. במשך ארבע שנים מובילה ממשלת נתניהו הרס שיטתי של מוסדות השירות הציבורי בישראל. הזלזול המוחלט בענף הבנייה ובבטיחות העובדים משתקף בבירור בכך שבמשך למעלה משנה, למעשה, אין שר בנייה ושיכון במשרה מלאה ואין שר עבודה במשרה מלאה. שר הבינוי והשיכון חיים כץ מכהן בו-זמנית כשר בארבעה משרדי ממשלה שונים[12], ואילו שר העבודה יריב לוין מכהן בו-זמנית כשר המשפטים, השר לשירותי דת, שר המורשת ושר העבודה.
העובדים הפלסטינים ממשיכים לעבוד בהתנחלויות ללא הגנה מרשויות הבטיחות
עובדים פלסטינים מהגדה המערבית היו במשך עשרות שנים עמוד השדרה של ענף הבנייה בישראל[13]. מדובר בקבוצה גדולה מאוד של עובדים, שבנסיבות הנוכחיות נותרת ללא הגנה, ללא פיקוח וללא ביטוח רפואי במקרה של תאונה. מאז השבעה באוקטובר נעצרה לחלוטין כניסתם של עובדי בניין לישראל. באחת וללא דיון מקצועי ומבוסס נתונים עצרה ממשלת ישראל את העסקתם של יותר ממאה אלף פלסטינים בענף הבניין. התוצאה לגבי עובדים אלו היא הרסנית, שכן הם נותרו ללא כל מקור פרנסה. מאידך מי שממשיכים לעבוד בישראל גם עתה נתונים לתנאי העסקה פוגעניים בתחום רבים כולל בתחום הבטיחות ומערכת ההבטחה של זכויות עובדים במקרה של תאונה. נציין כאן שתי קבוצות חשובות.
הקבוצה הראשונה מורכבת מעובדים פלסטינים המועסקים בהתנחלויות (שטח C). עובדים אלו שמספרם כיום הוא כ-25 אלף מועסקים גם כיום בלי שמעסיקיהם נתונים לפיקוח ובמידת הצורך ענישה של מפקחי מנהל הבטיחות. לדוגמה, במפעל אקסטל במישור אדומים נהרג ביולי 2025 העובד נור עוויסאת, בן 40, בעת שעבד עבור קבלן משנה בהתקנת מנוף תעשייתי. דיווחים שקיבל מען מעובדי המפעל הצביעו על כך שהחברה עצמה מקפידה מאוד על אמצעי בטיחות כאשר הנושא מצוי בשליטתה הישירה, אך מאחר שמדובר בעובד של חברה חיצונית, הפיקוח הוזנח. התאונה כלל לא נחקרה. לא הוצא צו בטיחות המחייב את סגירת האתר ליומיים – אמצעי שהוא חובה בתוך שטח ישראל – וחמור מכל, לא נערכה חקירה מקצועית של נסיבות האירוע.
המצב האבסורדי הזה, שבו תאונה קטלנית כלל לא נחקרה, נובע מהמצב המשפטי המורכב של עסקים ישראליים המעסיקים פלסטינים בהתנחלויות בגדה המערבית. מאחר שהתנחלויות אלה נמצאות מחוץ לשטח הריבוני של המדינה, מינהל הבטיחות אינו ראשי לאכוף שם את חוקי הבטיחות.
חשוב לציין כי מאז שנת 2007 זכאים עובדים פלסטינים בהתנחלויות לאותן זכויות כמו עמיתיהם הישראלים[14]. יש לציין גם שאגף העבודה של מינהל ההסדרה והאכיפה פועל באזורים אלה בכל הנוגע לזכויות בעבודה, כגון חוק שכר מינימום. אולם מסיבות בירוקרטיות תמוהות, מפקחי הבטיחות נמנעים מהפעלת סמכותם שם. אלפי מקומות עבודה, שחלק משמעותי מהם עוסק בבנייה, בתעשייה ובחקלאות, ובהם קיים סיכון פוטנציאלי לתאונות, אינם נמצאים על סדר יומו של מינהל הבטיחות, בתירוץ הקלוש שאזורים אלה מצויים מחוץ לשטח הריבוני של ישראל[15].¹⁵
יש לציין כי עובדים המשלמים דמי ביטוח לאומי באזורים אלה זכאים לכיסוי במקרה של תאונת עבודה. אולם מימוש זכותם הוא לעיתים קרובות קשה ותלוי ביכולתו של העובד לקבל גישה, לתקשר ולהעביר מסמכים ונתונים – משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית עבור עובד פלסטיני, שכן המוסד לביטוח לאומי אינו ערוך לספק לו גישה דיגיטלית לאתר האינטרנט שלו או להנפיק עבורו קוד כניסה אישי.
כתוצאה מכך, אלפי עובדים הזכאים לפיצויים מאבדים אותם מדי שנה. מען, יחד עם קו לעובד, פועלים בתחום זה כדי לחייב את המוסד לביטוח לאומי ליצור מסלול גישה מאובטח, נגיש ופשוט לעובדים פלסטינים, שיאפשר להם לממש את זכויותיהם כפי שהן קבועות בחוק[16].
עשרות אלפי פלסטינים מועסקים בשחור וללא ביטוח או הגנה במקרה של תאונה
הקבוצה השנייה של עובדים פלסטינים מורכבת מאלה שמאז אירועי 7 באוקטובר מועסקים בישראל ללא היתרים. עובדים אלה, שמספרם עומד על יותר מ-50,000 בכל זמן נתון, מופקרים לחלוטין כאשר הם נפצעים[17]. הם מועסקים ללא כל הגנת בטיחות וללא ביטוח רפואי. העסקתם מתנהלת כולה באמצעות הסכמות בעל פה, והתשלום נעשה "מתחת לשולחן", ללא כל רישום.
מאחר שבנסיבות הקיימות העסקתם מהווה עבירה פלילית, מעסיקים רבים מעדיפים להתנער לחלוטין מכל עובד שנפגע בתאונה, כדי להימנע מחשיפתם לקנסות ולעונשים. עובדים פצועים, לעיתים במצב קשה מאוד, מוכנסים למונית ומורדים בעיר הפלסטינית הקרובה ביותר, מבלי שהקבלן שהעסיק אותם מקבל על עצמו אחריות כלשהי לתאונה.
מול מציאות קשה ומורכבת זו, מען פועל להגן על מעמדם של העובדים הפלסטינים בענף הבנייה ולקדמו – במיוחד לאחר שכניסתם לישראל נאסרה מאז אוקטובר 2023 בהחלטה שרירותית שאין לה בסיס עובדתי או מקצועי[18].¹⁸
ההצדקה המרכזית שניתנה להפסקת העסקת הפלסטינים בישראל לאחר 7 באוקטובר הייתה הטענה הביטחונית שלפיה כניסת העובדים מהווה סכנה לביטחון הציבור בישראל. אולם מחקר עובדתי של פרופ' אסטבן קלור מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) (פורסם ביוני 2024)[19] מראה כי טענה זו חסרת בסיס עובדתי. על פי ממצאיו של פרופ' קלור, במהלך 17 השנים שבין 2007 ל-2023 מספר העובדים הפלסטינים בעלי ההיתרים שהיו מעורבים בטרור היה כמעט אפסי. המסקנה של מחקרו היא שחזרתם של הפלסטינים לשוק העבודה הישראלי אינה מהווה איום ביטחוני ולכן מניעתם אינה מוצדקת.
החלפה בלתי מבוקרת של כוח העבודה וסיכול האפשרות לתיקון
במהלך השנתיים האחרונות מתרחשת החלפה מסיבית ובלתי מבוקרת של עובדים פלסטינים בעובדים מהגרי עבודה, בדיוק כפי שקרה בשנות התשעים. ושוב, התהליך לא ייעצר בעובדים הפלסטינים – מגמה זו תפגע ישירות בעובדים המקומיים בישראל: בראש ובראשונה בעובדים ערבים, ובהמשך גם בעובדים יהודים.
אם אנו רואים כיום עובדים מהגרי עבודה מהודו ומסרי לנקה בסופרמרקטים, בבתי מלון ובמוסכים, עלינו להבין שהם אינם מחליפים רק פלסטינים; הם מחליפים את כוח העבודה המקומי ומסכלים כל אפשרות לשיפור השכר, להבטחת תנאי עבודה הוגנים ולהענקת תשומת לב אמיתית לבטיחות. משרד העבודה פרסם ביולי 2026 דו"ח מסכם לגבי שנת 2025, המצביע על כך שהייבוא המסיבי של עובדים מהגרי עבודה פוגע בעובדים בישראל[20].²⁰
עובדים מהודו, אוזבקיסטן וסין, שמספרם בענף הבנייה עומד כיום על כ-80,000, לעומת כ-20,000 בלבד ערב המלחמה, מועסקים באמצעות תאגידי כוח אדם וקבלני משנה. כל אמצעי ההגנה, הפיקוח וההסדרה שהונהגו מאז שנת 2002 כדי למנוע העסקה נצלנית ופוגענית של עובדים מהגרי עבודה בוטלו למעשה בהחלטת ממשלה 1752 ממאי 2024, שהתירה כניסה המונית של עובדים זרים ללא הסכמים בילטרליים עם מדינות המוצא שלהם.
עמדת מען, שפורסמה במאי 2024, קבעה כי "החלטת הממשלה לאשר פוטנציאל להעסקת 330,000 עובדים זרים במשק מנוגדת לכל היגיון כלכלי; סותרת את תכנון שוק העבודה; ופותחת את הדרך להתרחבות מסוכנת של סחר בבני אדם לצורכי עבודה בישראל"[21]."²¹
כיום אתרי הבנייה מלאים בעובדים שאין להם אפשרות בסיסית לתקשר עם מנהלי העבודה באתר. חלקם אינם דוברים עברית או אנגלית, והתקשורת איתם מחייבת שימוש במתורגמנים. תרבות הבטיחות הלקויה בישראל הופכת קיצונית ומסוכנת עוד יותר במצב שבו הממשלה מעניקה לחברות ולקבלנים חופש פעולה מוחלט ומאפשרת להם לסחור בכוח עבודה כאילו העובדים היו סחורה.
הכשל כאן הוא כפול. במען אנו משוכנעים כי המשימה הדחופה ביותר העומדת בפני הממשלה שתקום לאחר הבחירות הקרובות תהיה לבנות מחדש את המגזר הציבורי ולמנות אנשי מקצוע מוסמכים ומתאימים למשרות קבועות. יש לבטל את האיסור הגורף על העסקת פלסטינים – איסור שאין לו כל היגיון ביטחוני, כלכלי או אנושי.
נדרשת תפנית מוחלטת לכיוון של ממשל ומינהל אפקטיביים, המחויבים לעובדים ולשירות ציבורי יעיל בעל סמכויות אכיפה אמיתיות, כזה שיכונן רגולציה אפקטיבית ויבטיח שכל מי שיוצא מביתו לעבודה בבוקר יחזור הביתה בשלום.
חיוני שהחוקים והתקנות ייושמו וייאכפו בשטח ביחס לכל העובדים. מדינה וחברה המאפשרות לקבוצת עובדים לסבול מפגיעה קטלנית רק משום שהם משתייכים לדת אחרת או שצבע עורם שונה, יפקירו בסופו של דבר ויפגעו גם בעובדיהן ובאזרחיהן שלהן.
[1] ראו דוח מרכז המחקר של הכנסת משנת 2010 בעמ' 3 מופיע גרף שמראה את השינויים בהרכב העובדים בענף הבניין. בשנת 1997 היו 146 עובדים ישראלים לעומת 42 אלף פלסטינים ו-68 אלף מהגרי עבודה. בשנת 2000 ירד מספר הישראלים ל-116 אלף בעוד מספר הפלסטינים עלה במקצת ומספר מהגרי העבודה ירד בשעור קטן. שינוי המדיניות הביא בשנת 2006 לעליה במספר הישראלים ל-134 אלף לעומת ירידה דרמטית במספר מהגרי העבודה שמספרם (כולל עובדים ללא היתר) היה אז 35 אלף. https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/05576b58-e9f7-e411-80c8-00155d010977/2_05576b58-e9f7-e411-80c8-00155d010977_11_6726.pdf
[2] במסגרת המגמה להפרטת המגזר הציבורי, החלה ההסתדרות, תחת הנהגתו החדשה של חיים רמון, במהלך רחב של הפרטת נכסיה, לרבות הזרוע היצרנית המרכזית שלה, "חברת העובדים". תופעת לוואי של שינוי מבני משמעותי זה בהסתדרות הייתה גם הזנחתם של האיגודים המקצועיים החזקים שלה לשעבר. מאמרו של גיל פלוטקין משנת 2017 מסכם את ההפיכה שהוביל רמון בהסתדרות ומצטט את פרופ' טניה ריינהרט שהגדירה את רמון כמי שחיסל את ההסתדרות https://bit.ly/4yrTLsO
[3] מרכז טאוב למחקר פרסם בשנת 2012 מסמך שתיעד את מדיניות ישראל ביחס לעובדים מהגרי עבודה. בעמ' 36 מופיע תרשים המציג את השינויים הדרמטיים שהתרחשו בעשור 2001–2010 כתוצאה מהחלטות הממשלה:
https://bit.ly/3VuR7UE
[4] ראו את הסרט התיעודי "בונים עתיד", שהופק על ידי קבוצת התקשורת העצמאית "וידאו 48", ותעד את הקמפיין של מען בשנים 2001-2003 https://wac-maan.org.il/building/
[5] בשנת 2003 קודמה מגמה זו על ידי הממשלה שבה כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר. ראו דיווח של מוטי בסוק בדה מרקר ממרץ 2003:
https://www.themarker.com/markets/2003-03-16/ty-article/0000017f-f865-d318-afff-fb676e590000
[6] ראו דיווח על שיעור הנפגעים בתאונות בניין בישראל הגבוה פי 2 מהממוצע באירופה https://www.nadlancenter.co.il/article/13651
[7] במסגרת מאמץ זה מימן מען את הפקת ההצגה "נעליים אדומות" (2014), שנכתבה ובוימה על ידי גיא אלחנן. ההצגה מספרת את סיפורו של נער ערבי צעיר שמתקשה בלימודיו, ואביו שולח אותו עם דודו לעבוד בבניין, וכיצד הוא הופך לקורבן של הזנחה ובסופו של דבר נפצע בתאונה:
https://www.youtube.com/watch?v=HgyklfpcxMo
[8] הסרט התיעודי, שהתבסס על עבודתו וממצאיו של צוות הבטיחות של מען, היה הפעם הראשונה שבה נושא תאונות העבודה הוצג בטלוויזיה הארצית. הסרט "אין עניין בפועלי בניין" לא כלל כתוביות באנגלית:
https://bit.ly/4ynA4SV
[9] ראו דיווח של עיתון גלובס משנת 2002 על הכשל של מערך הפיקוח על העבודה בכל הקשור לחקירת תאונות קטלניות https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=581424 עוד ראו את הצהרתו של יו"ר ועדת הכנסת לעבודה ולרווחה חה"כ אלי אלאלוף על הכאוס בתחום הפיקוח על הבניה גלובס 2015 https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001050597
על חשיבותה של הקואליציה למאבק בתאונות הבנייה ראו מאמר באתר מען (פורסם במקור באתר העוקץ מרץ 2016 https://bit.ly/4xUjHfs
[10] ראו ידיעה בנושא החוק החדש: https://www.davar1.co.il/30496/
[11] ראו ידיעה בנושא הרפורמה בתקנות הבטיחות: https://www.maariv.co.il/economy/realestate/article-1354773
[12] השרים יריב לוין וחיים כץ משמשים מזה שנה במקביל בארבעה משרדים. https://www.idi.org.il/articles/61730
[13] ראו דו"ח מען משנת 2019 על העובדים באזורי התעשייה בהתנחלויות: https://wac-maan.org.il/palestinian-workers-43/ ראו גם
את דו"ח מען משנת 2022 על העובדים באזור התעשייה עטרות https://wac-maan.org.il/atarot-field-report/
וכן מאמר של פרופ' יוחנן צורף ופרופ' אסטבן קלור ממכון למחקרי בטחון לאומי INSS שפורסם בפברואר 2024 בביקורת על מדיניות הממשלה שמנעה מאז אוקטובר 2023 כניסת עובדים פלסטינים לישראל https://www.inss.org.il/he/publication/palestinian-workers/
[14] החלטה היסטורית של בית המשפט העליון משנת 2007, בתיק של קו לעובד, שמה קץ ל-40 שנות אי-בהירות משפטית בתחום זה: https://kavlaoved.org.il/wp-content/uploads/2007/10/%D7%A4%D7%A1%D7%A7-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%92_%D7%A5-5666_03.pdf
[15] ראו מאמרו של דותן לוי ב"כלכליסט", 15.12.2022: https://www.calcalist.co.il/real-estate/article/s1nb7swus וכן מאמרו של עומר שרביט ב"זמן ישראל", 19.1.2025: https://www.zman.co.il/555083
[16] ראו דו"ח האגודה לזכויות האזרח משנת 2022 על אפלית עובדים פלסטינים שנפגעו בעבודה https://www.acri.org.il/post/__562
https://www.english.acri.org.il/post/discrimination-against-palestinian-laborers-injured-in-work-accidents
וכן דו"ח ישן יותר של קו לעובד משנת 2013 https://bit.ly/4hA4Mks
[17] ראו, לדוגמה, מאמר שפורסם ב-The New Yorker ביוני 2026:
https://www.newyorker.com/news/the-lede/the-israeli-employers-who-want-to-bring-palestinian-workers-back וכן דיווח של סוכנות AP על מצב העובדים בעיר יטא בדרום הגדה המערבית, מאוקטובר 2024:
https://apnews.com/article/jobs-palestinians-israel-barrier-economy-west-bank-2971f01fd6fd878399911cef00bfa087
[18] ראו דו"ח מען על ההשלכות הקשות של מניעת כניסתם של עובדים פלסטינים מאז השבעה באוקטובר "עובדים חסומים" (פורסם בנובמבר 2025) https://wac-maan.org.il/barred-from-their-jobs-3/
[19] ראו מאמרו של פרופ' אסטבן קלור (יוני 2024) https://www.inss.org.il/he/publication/palestinian-workers-data/ – יש לציין גם כי הטענה שעובדים מעזה שהועסקו בישראל לפני 7 באוקטובר סיפקו מידע לחמאס התבררה אף היא כשקרית ומוטה. גורמי ביטחון שחקרו את העניין אמרו לעיתונאי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" כי לא נמצא כל סימן לכך שעובדים מעזה היו מעורבים בהעברת מידע לחמאס https://bit.ly/4zlhLOw
[20] ראו מאמרו של שחר אילן ב"כלכליסט", 9.7.2026, המציג את ההשפעה השלילית של הזרם העצום של עובדים מהגרי עבודה על שוק העבודה בישראל:
https://www.calcalist.co.il/local_news/article/bjvpex2mze
[21] ראו את עמדת מען בנוגע להחלטת הממשלה ממאי 2024: https://wac-maan.org.il/foreign-workers/
