דברים שאמר ארז וגנר, מרכז סניף מען במזרח ירושלים, באסיפה שנערכה ב-27.4 לציון האחד במאי, בבית מאזיה, בירושלים.
בעוד כחודש, ב- 24.5.2017, תציין ירושלים חמישים שנה לכיבוש של תושביה הערבים ושל כלל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. חמישים שנה אחרי, תושביה הפלסטינים במזרח העיר נתונים במשבר הומניטרי מחריף. 83% מהם חיים בעוני מזעזע, וחלקם הגדול נמצא מאחורי חומות הפרדה, מחסומים וגדרות, ללא זכויות בסיסיות וללא תנאים לחיים סבירים. כמחצית מהילדים המזרח ירושלמים לא יזכו לסיים בית ספר תיכון, וכ- 90% מהנשים אינן יכולות להקלט בעבודה ולפרנס את עצמן. שכונות שלמות לא זוכות לאספקת מים סדירה בקיץ, ורבים נוטשים מאונס את החיים בעיר בשל העדר בנייה ויוקר מחייה משתולל.
כולנו, ערבים כיהודים, מפסידים וסובלים מהכיבוש המתמשך, המביא לסבבי אלימות המערערים את חייהם של תושביה היהודים והפלסטינים כאחד, וגורמים להשתלטות אווירת ההסתה והגזענות. ממשלת ישראל מעדיפה להשקיע בבניית עוד ועוד חומות, בטונדות, חסימות, הפרדות ועמדות בידוק במקום לבנות בתי ספר וגני ילדים, ליצור תעסוקה הוגנת, להציע פתרונות למגורים הוגנים. במקום לחזק רב תרבותיות המבטאת את מאווייהם של כל תושבי העיר על כל תושביו ולבנות עתיד לטובת כלל התושבים, הם מעדיפים להשקיע בעוד דיכוי והפרדה, בחומות ובתחזוקתו של עימות צבאי.
הנה, כאן באולם יושבים זה לצד זה יהודים וערבים, כאשר ביומיום שלנו כארגון עובדים, חאתם אבו זיאדה ממוסך צרפתי במישור אדומים וקיקי קרן-הוס מבית הספר לאמנות מוסררה נאבקים על זכויות עובדים זה לצד זה. בסניף ירושלים של מען, הממוקם ברחוב סלאח א-דין, עובדות זו לצד זו סטודנטיות מהאוניברסיטה העברית ופעילות מירושלים המזרחית על הפצת והבטחת זכויות סוציאליות, העצמה אישית, ומציאת פתרונות של תעסוקה הוגנת בקרב נשים פלסטיניות. אצלנו אין גבולות, חומות והפרדות בין אדם לאדם.
מען הוא ארגון עובדים שמאלי שאינו מוכן להשלים עם מציאות של כיבוש, עוני ואלימות. עבור מען, ניפוץ החומות באמצעות מאבק משותף לזכויות עובדים, להקמת וועדי עובדים, להבטחת זכויות סוציאליות וחילוץ מעוני ובערות – כל אלו הם כלים להתגבר ולמגר את האלימות בה אנו חיים, ולהתקדם סופסוף מכיבוש למציאות של שלום, קידמה וחופש.
אנחנו יוצקים בעבודתנו תוכן אמתי למושג 'שמאל', כאשר פעמים רבות מתגלה כי 'שמאל' פירושו תמיכה בפוטין ובבשאר אל אסד, כאשר ה'שמאל' בצרפת מתחרה עם הימין הקיצוני מי יותר פטריוטי ואנטי אירופי, וכשבישראל ה"שמאל" תומך בנתניהו בזמן המלחמה בעזה, או חובר ברשימה אחת לאסלאם הפוליטי. במצב זה אנו נדרשים למצב את עצמנו מחדש, תוך דבקות בעקרונות בסיסיים של אינטרנציונליזם, שוויון, דמוקרטיה, פלורליזם וזכותם של העמים להגדרה עצמית.
לפני שש שנים היינו עדים למיליוני צעירים ופועלים ברחבי העולם הערבי שיצאו כדי לשים קץ למשטרים המושחתים והדיקטטורים שלהם תחת הסיסמא "לחם, חרות וצדק חברתי". כיכר תחריר במצריים הפכה לכיכר של מיליונים ברחבי העולם, מניו יורק, דרך מדריד ואתונה ועד תל אביב, כולם מאוחדים מאחורי הסיסמה "העם דורש צדק חברתי".
מאותן תנועות מחאה במערב לא נותר הרבה. בישראל מצאו מנהיגי המחאה את חיקה החם של מפלגת העבודה, ובעולם נוצרו תנועות המגששות עדיין את דרכן הפוליטי. במדינות הערביות המחאה נתקלה באלימות של שלטונות דמים, כאשר השיא כמובן הוא הטרגדיה בסוריה.
עבורנו היחס למשטר הסורי הוא המבחן האמתי בין שמאל דמוקרטי לשמאל דוגמטי ודיקטטורי. מי שמסתתר מאחורי המאבק בטרור האסלאמי במקום לתמוך בהפלת משטרו הרצחני של אסד, מי שמנסה לצבוע את האביב הערבי בצבעי האסלאם הקיצוני ולראות במהפכה הדמוקרטית החברתית האדירה הזאת קנוניה אימפריאליסטית חיצונית, הוא שותף לרצח העם המתרחש היום בסוריה מול עיני העולם כולו, להפרה בוטה של זכויות האדם במצרים בה צעירי המהפכה נשלחים לכלא או מועלמים על בסיס האשמות מפוברקות, הוא שותף למגמות המסוכנות של הסתגרות, התבדלות ושנאת זרים.
האחד במאי נולד עם הסיסמה "פועלי כל העולם התאחדו", וסימן רעיון של שיתוף פעולה אנושי גלובלי למען עתיד של חרות ושוויון לאנושות כולה. נדמה שהיום, כאן בירושלים ובעולם כולו, הרעיון הזה נחוץ לעתידנו יותר מתמיד. אני גאה לראות את השילוב של הנוכחים כאן באולם, שילוב שמוכיח שהדבר אפשרי.
