פורסם בדה-מרקר ביום 9.1.14 מאת טל חרותי סובר.
בישראל מועסקים 25 אלף פועלי חקלאות תאילנדים, בשעה שאלפי נשים ערביות המבקשות לעבוד בחקלאות נותרות ללא עבודה "אנחנו רוצות לעבוד", אומרת אחת העובדות, "אבל המעסיקים מעדיפים את הזרים שעובדים 15 שעות בשכר של שמונה שעות עבודה" בארגון העובדים מען תולים את האשמה במדיניות הממשלתית.
ריאג' זיבאן מבאקה אל־גרבייה עבדה עד לפני שנתיים בבית מאפה מקומי. המשכורת היתה 100 שקל ביום, כ–10 שקלים לשעה, ללא כל הטבות סוציאליות. על פנסיה אין בכלל מה לדבר. כשבעלה, שהיה בעל עסק קטן, פשט את הרגל, הבינה ריאג' ש–2,000 שקל בחודש לא ישלמו את החשבונות. היא פנתה לארגון העובדים מען והחלה לעבוד במשתלה השייכת ליהודי. לא שהמשכורת היתה בשמים, אבל העבודה הפיסית הקשה הכניסה לה שכר מינימום, והיא, וחברותיה שהועסקו אתה, היו שמחות בחלקן.
בחודשים האחרונים גם זה נגמר. בעל המשתלה הפסיק לשלם והעובדות שוב נותרו ללא עבודה. "מדברים כל הזמן על מעגל העוני במגזר הערבי, אבל הממשלה לא מבינה במה הוא מתבטא", אומרת וואפא טייארה, אחראית גיוס והשמה של פרויקט החקלאות של מען.
"המצוקה בשנתיים האחרונות נוראית. בעבר נשים ערביות יכלו להישאר בבית כי הבעלים הביאו משכורת שאפשר לחיות ממנה. כיום זה לא קורה. הטענה כאילו נשים לא יוצאות לעבודה בגלל חסמים תרבותיים פשוט לא נכונה. אלפי נשים ערביות מעוניינות לעבוד בתחום שהן מכירות – חקלאות – אבל אין עבודה. החקלאים מעדיפים את התאילנדים".
לדברי טייארה, ממש באחרונה פירסם הארגון הודעה כי נדרשות 130 נשים לעבודה בבית אריזה גדול בשרון. יותר מ–1,000 נשים ביקשו להתקבל. 90% מהן עדיין מחכות. "שילוב נשים ערביות בעבודה בחקלאות הוא פתרון ביניים זמין למצוקה המיידית", אומר דני בן־שמחון, המתאם הארצי של פרויקט החקלאות, שמאז 2005 מכתת את רגליו בין משתלות, בתי אריזה ושדות של חקלאים ומציע לבעלים להעסיק את הפועלות.
"לפני שהגיעו התאילנדים המגזר הערבי עבד בחקלאות, גברים ונשים. העבודה הזאת לא זרה להם. כיום לחקלאים יש פתרון זול, והם מעדיפים אותו". בן־שמחון וטייארה מציירים מציאות שאינה חדשה, אך הולכת ומחריפה משנה לשנה.
"אנחנו מתקשרים בחודש לעשרות חקלאים והם אומרים לנו 'אנחנו לא זקוקים לעובדות כי יש לנו עובדים זרים'", מספר בן־שמחון. "אנחנו יוצאים לסיור ואומרים לחקלאי 'נביא לך עובדות בחינם, התיווך עלינו, השירות שלנו הוא ללא תשלום', והוא אומר 'אין צורך, אני מסודר', ואז אני רואה את הקרוואנים שבהם הוא משכן את התאילנדים. ברור לנו שעובדות ערביות לא ייסעו לערבה, אולי שם באמת צריך עובדים זרים, אבל במרכז הארץ, או בצפון, באזורים שקרובים ליישובים ערביים אין סיבה שהן לא יעבדו. אז למה לאשר לחקלאי עובד תאילנדי כשיש אלפי מקומיים שרוצים לעשות את אותה עבודה?"
זו באמת אותה עבודה?
בן־שמחון: "בוודאי. נשים ערביות עושות עבודות פיסיות קשות, ואם צריך עבודות קשות יותר, יש אלפי גברים ערבים מובטלים שישמחו לעשות אותן. הבעיה היא לא ההיצע העצום שמגיע מהמגזר הערבי, אלא הביקוש של החקלאים לעובדים הזרים, פשוט כי הם זולים. התאילנדים עובדים במחצית מהשכר מהישראלי כי מעסיקים אותם 15 שעות ביום תמורת שכר של שמונה שעות עבודה, כולל שבתות, ואפשר להמשיך לעשות את זה כי אין בישראל פיקוח".
טייארה: "מבחינת החקלאי, עובד תאילנדי עושה עבודה של שתי עובדות ישראליות. ההעדפה שלו ברורה".
בן־שמחון: "חקלאי צעיר אחד אמר לי שהוא לא משלם לתאילנדים פנסיה. הוא שאל, 'אתה רוצה שאני אפשוט את הרגל?'"
והוא יפשוט את הרגל אם הוא ישלם כמו שמשלמים לישראלים?
בן־שמחון: "לא ממש, הם התרגלו לשלם מעט לתאילנדים, והכסף הנותר נכנס לכיסם. חשוב להדגיש שהחקלאים הם לא האויב שלנו, הבעיה היא הממשלה. אנחנו קוראים לה להסיר חסמים, להפחית את מכסת העובדים הזרים ולאפשר קליטה של עובדות ועובדים ישראלים. להערכתנו, עשרות אלפי אנשים יכולים להיקלט בענף שבו עובדים כיום 25 אלף עובדים זרים. אם נשים היו נכנסות לתחום החקלאות, ולא בטפטוף של כמה מאות כמו היום, ומרוויחות שכר מינימום, המשק היה מרוויח מיליארד שקל בשנה. מדובר במנוע צמיחה ראשון במעלה לחברה הישראלית".
מדברים כל הזמן על הקטנת מכסות. "כבר שנים אנחנו שומעים שיש כוונה כזאת, ואפילו תוכניות צמצום. גם מדברים על תוכנית אסטרטגית לשילוב 40% מהנשים הערביות בשוק העבודה עד 2020. בפועל, הממשלה נכנעת שוב ושוב ללובי החקלאי, ואילו לעובדות הערביות אין קול וכוח. אנחנו קוראים לממשלה להקטין את המכסות באופן דרמטי. ברור לנו שזה לא יכול לקרות מהיום למחר, אבל חייבים להתניע את התהליך".
"חמש עבודות שונות בשנה"
בינתיים יושבות ריאג' זיבאן עם חברותיה המובטלות במשרדי מען ומקוות לבשורות טובות. הן בנות 20–40, ומספרות גם על שכנות וחברות בנות 50 ויותר שהיו שמחות לעבוד בחקלאות. במקרה שלהן, בעל המשתלה, שמקווה שהן יחזרו אף שלא שילם להן משכורות של חודשיים, לא מפטר אותן, כך שאינן יכולות אפילו לבקש דמי אבטלה. "העבודה קשה מאוד, אבל אם הוא ישלם לנו נחזור מיד", הן אומרות, "פשוט כי אין ברירה. הוא התנהג אלינו מצוין, נתן הפסקות, דאג לבגדים ונעליים, אבל אי אפשר לעבוד בלי משכורת לאורך זמן".
העובדה שרק 250 נשים ערביות עובדות בחקלאות נובעת גם מהעובדה שמדובר בעבודה עונתית. "הערביות הן הגלגל הרזרבי", אומרת טייארה, "כשאין עבודה משאירים את התאילנדים ומפטרים אותן, ולכן אנחנו נאלצים להעביר את מעט העובדות ממקום למקום. בכל פעם צריך להכיר מעסיק חדש ועבודה אחרת. לפעמים אשה אחת עובדת בחמישה מקומות שונים בשנה אחת, וזה אם יש לה מזל. רובן פשוט מפסיקות לעבוד וחוזרות בעונה".
"אנחנו צריכות לעבוד כל השנה", אומרת היפה אבו אספה מבאקה אל־גרבייה. "אני רוצה להתפרנס כמו כולם בעבודה קבועה, ולא עונתית. אם התאילנדים עובדים כל השנה, גם אנחנו רוצות".
לא כל העובדות הערביות עובדות באמצעות מען, שדואג גם לתנאיהן הבסיסיים. "אנחנו יוצרים קבוצות עבודה", מספר בן שמחון. "תמיד לאחת העובדות יש רכב, כך שהיא מביאה אותן בבוקר וגם נמצאת בקשר עם המעסיק, עורכת אתו את סידור העבודה. את המשכורת מקבלת כל אשה בנפרד, עם תלוש חוקי, אבל לא תמיד זה ככה. חלק מהחקלאים פונים לאיזה ראיס מהכפר והוא מארגן קבוצת נשים. את הכסף משלמים לו, והוא מחלק ביניהן, כטוב בעיניו. גם זו אחת הרעות החולות של השיטה הזאת".
