להלן הדברים שהציג מנכ"ל מען, אסף אדיב, בדיון שהתקיים ב-21.1.26 בהשתתפות אקדמאים, פעילים חברתיים ועובדים פלסטינים
מען – ארגון עובדים פועל מזה שני עשורים בנושא העובדים הפלסטינים. במהלך תקופה זו הצליח הארגון לאגד עובדים תושבי הרשות הפלסטינית המועסקים במפעלים באזור מישור אדומים ובעטרות. במקביל פועל הארגון לקידום זכויותיהם של כלל העובדים הפלסטינים והוביל בין השאר את השינוי בכל הנוגע לגבייה הבלתי חוקית משכרם של דמי הטיפול והחבר להסתדרות ולהסתדרות הלאומית במשך שנים.
בשנתיים האחרונות אנחנו פעילים מאוד נגד הסגר שהוטל על השטחים ומניעת כניסתם של העובדים הפלסטינים. מען נותן לעובדים אלו קול ופועל לשכנע את השלטון בישראל לאמץ מדיניות ריאלית ורציונלית בנושא. הדיון היום, ביוזמת מען, מגיע אחרי שפרסמנו דוח מקיף על שנתיים של סגר ומניעת כניסת העובדים. הדוח נמצא באתר של מען למי שמעוניין לקרוא בו בשפה העברית, הערבית והאנגלית.
כשהתברר ההיקף הדרמטי וההרסני של המתקפה של חמאס בשבעה באוקטובר 2023, ננקט צעד חירום של סגירת כל 15 המעברים מהגדה המערבית לישראל. התוצאה הייתה עצירת עבודתם של כ-200 אלף עובדים פלסטינים שהועסקו בישראל ובהתנחלויות – 120 אלף בהיתר בתוך ישראל, 40 אלף בהיתרים בהתנחלויות ו-40 אלף עובדים שנכנסו בהיתרים זמניים שלא לעבודה וניצלו זאת לעבודה.
המלחמה שהכריזה תנועת חמאס, כחלק מהציר האיראני, נגד ישראל שינתה באחת את היחס של ישראל גם לרשות הפלסטינית, שבעצם הצטרפה למאמץ להחליש ולפגוע בישראל והפכה לרשות עוינת. ישראל שינתה את יחסה לרש"פ ובעקבותיו את היחס לעובדים שמגיעים ממנה, מה עוד שהיא אינה מחויבת לפי פרוטוקול פריס משנת 1994, החד־צדדי לחלוטין, להעסיק את העובדים. העובדים הללו נותרו מאותו רגע בבית ללא מקור פרנסה וגם ללא כל רשת ביטחון סוציאלית – לא מצד הביטוח הלאומי הישראלי ולא מצד הרשות הפלסטינית. במקביל, אלפי מעסיקים, בעיקר בענף הבניין בישראל, נותרו ללא עובדים ונאלצו להשבית אתרים ולעכב פרויקטים – דבר שגרם להם ולכלכלה הישראלית נזק של עשרות מיליארדי ש"ח.
המלחמה של ישראל מול חמאס, חזבאללה ואיראן, שהיא בבסיסה מלחמת הגנה, אפשרה לגורמי ימין קיצוניים וגזעניים בממשלה ומחוץ לה להשליט אווירה של הפחדה בישראל ומקשה מאוד על דיון אובייקטיבי בנושא. קבלנים אומרים בדלתיים סגורות שהם צריכים את העובדים הפלסטינים, אך חוששים להצהיר זאת בגלוי.
בצד הפלסטיני עומדת הרשות הפלסטינית, שכאמור התייצבה בחזית נגד ישראל ואפשרה להשתלטות השיח הלאומני־המוסלמי הקיצוני. גורמים ברשות כולל מי שממונים על נושא העבודה נמנעים מכל עיסוק בסוגיה של חזרת העובדים הפלסטינים לישראל. במקום זאת הם מפריכים סיסמאות על יצירת מקומות עבודה חלופיים, זהו שיח פיקטיבי שאינו מלווה בשום עשייה – האבטלה בגדה הגיעה לשיא של 500 אלף איש. זאת בשעה שלעובדים אין ביטוח בריאות, שום סיוע חירום וגם קיימת רדיפה שלהם כאשר רבים מהם לא מצליחים לכבד צ'קים והלוואות לבנקים ונתונים למעצרים על ידי הרשות הפלסטינית.
העובדים הפלסטינים עצמם אינם מצליחים להתארגן ולייצר כוח אזרחי חלופי שייצר כיוון מנוגד לזה של חמאס והרשות. אין להם תמיכה של ארגוני חברה אזרחית. מה שכן קיים, כתופעה מעניינת שמראה על דינמיות ורצון חיים, הוא דיונים וקבוצות פייסבוק וטיקטוק שמערבות אלפים כל לילה. אני משתתף בקבוצות אלו ושוב ושוב מזהה קולות של עובדים שחותרים למציאות אחרת ומרגישים נבגדים על ידי ההנהגות שלהם.
במקביל אנו עדים לתופעת השב"חים – בעצם עובדים שנכנסים לישראל ללא היתר – עשרות אלפים שמסכנים את עצמם בחציית חומת ההפרדה ונתקלים לא אחת בכוחות הבטחון שיורים בהם אש חיה. כמאה עובדים נהרגו באת נסיון לחצות את החומה ומאות רבות נפצעו. זאת בנוסף לעשרות אלפים שנעצרו באשמת כניסה ללא היתר והועברו למעצר ולמשפט. בפגישות שערכתי גם באזור חברון וגם באזור רמאללה בשבועות האחרונים אני נתקל בעובדים שמתארים מצב של אובדן תקווה מוחלט ונכונות לסכן את חייהם בחציית הגדר – לפי הערכות, 50 אלף עובדים מועסקים בישראל מדי יום.
עובד סיפר לי בפגישה שאחרי שבתו בת ה-8 הושפלה בבית הספר בגלל שלא שילם עבורה דמי רישום של 40 ש"ח הוא התמוטט – הוא אומר לי: "אני בן 35, בריא בגופי. איך הגעתי למצב שאני לא מסוגל לספק לבת שלי הגנה וכבוד?". כאשר זה המצב המנטלי של העובדים מה הפלא שהם מוכנים לסכן גם את חייהם. מול מציאות זו שום מערך ביטחוני לא יכול להיות יעיל.
העובדים שחוצים את חומת ההפרדה עושים זאת בתאום ובשיתוף פעולה הדוק עם מאות מעסיקים ישראלים. אלו מסיעים אותם מהפרצות בגדר, מלינים אותם, מעסיקים אותם ומשלמים להם שכר – תעשייה שלמה נבנתה סביב הצורך שלא ניתן לעצור אותו של העובדים בפרנסה ושל המעסיקים בעובדים מיומנים וזמינים. המעסיקים של העובדים הפלסטינים שומרים איתם על קשר. שמעתי שיחות של מעסיקים שמתחננים בפני עובדיהם שיחזרו לעבודה. הקשר האישי של הרבה עובדים חיובי מאוד.
לצד מציאות זו יש לשים לב לכך שבהתנחלויות הוחזרו עובדים אחרי חודש, קרי בנובמבר 2023. 15 אלף עובדים מועסקים שם ועד היום - 26 חודשים אחרי השבעה באוקטובר - לא נרשמו מקרים של פיגועים או עימותים בין העובדים שמגיעים מהרשות הפלסטינית ואלו המגיעים מישראל. גם בתוך ישראל עצמה מועסקים בשנתיים האחרונות 8,000 עובדים פלסטינים בתעשיית המזון, בתי החולים ובתי המלון, בלי שנרשם ולא מקרה אחת של אלימות או טירור.
על רקע זה עולה שאלה בישראל, שנידונה שוב ושוב באולפני הטלוויזיה, לגבי ההיגיון של המדיניות הנוכחית, שהיא בעצם מדיניות בת יענה שמתעלמת מכך שעשרות אלפים מועסקים בישראל. גם גורמי ביטחון, ובוודאי שגורמים כלכליים, סבורים כי כניסה מבוקרת של עובדים באופן מסודר תיצור שסתום ביטחון ותשפר את היציבות.
כדי לקדם דיון רציני ואובייקטיבי בנושא נדרש לשנות את הממשלה בישראל – לסלק את השלטון הכושל של ממשלת נתניהו ולהביא במקומה ממשלה שוחרת שלום. גם אם בשלב הראשון תוקם לכל הפחות ממשלה רציונלית שתקיים דיון ענייני בנושא העובדים, זה יהיה צעד חשוב קדימה.
נדרש גם להביא לשינוי בצד הפלסטיני – כוח חברתי־פוליטי פלסטיני דמוקרטי חדש שיתווה דרך מעשית לקידום פתרונות לעובדים ולכלל האוכלוסייה ויהיה מחויב לשלום.
חשוב לציין – העסקת העובדים הפלסטינים עד השבעה באוקטובר הייתה פוגענית וכובלת. עשרות אלפים השיגו היתרים באמצעות מתווכים בתמורה לאלפי ש"ח מדי חודש. מען ו-LEAP ניהלו בשנתיים שלפני המלחמה קמפיין שקרא להעניק לעובדים גרין קארד – קרי, להעביר את השליטה בהיתרים לעובדים עצמם ולא כפי שזה קורה כיום – למעסיקים שסוחרים בהם.
אנחנו מאמינים שהעובדים הפלסטינים ראויים לזכויות בסיסיות של אנשים חופשיים – חופש תנועה והחופש להחליף מעסיק בלי לאבד את ההיתר, כתנאי לכך שלא נחזור לשיטות ההרסניות של העבר. אם נשיג את זה, יהיה בכך צעד קטן וחשוב לכיוון של יחסי כבוד ואחווה בין ישראלים ופלסטינים ותרומה לבניית עתיד של שוויון וחופש לכולם.
