מאז כיבוש מזרח ירושלים ב־ 67 , ישראל מקיימת מדיניות של אפליה והזנחה כלפי הפלסטינים תושבי העיר. בתחום התעסוקה והכלכלה, מדיניות זו הובילה למשבר כלכלי וחברתי עמוק, שבא לביטוי במדדי העוני שהאמירו עד לכמעט 80% .
במציאות בה הפלסטינים מהווים כמעט 40% מתושבי ירושלים, משבר בסדר גודל כזה אינו בעיה של הפלסטינים בלבד, והוא משפיע על העיר כולה: אובדן הכנסות מארנונה, והתפרקות חברתית שמובילה לאלימות ופשע. כך, המשבר של האוכלוסייה הפלסטינית הופך אבן נגף לפיתוחה של העיר.
עלויות אלה לחברה, הפכו נושא לדיון בין מקבלי החלטות ואנשי מקצוע העוסקים בירושלים. כך לדוגמה קובע מחקרם של ימית נפתלי ויובל שיפטן, 1 כי בהעלאת שיעור ההשתתפות בתעסוקה של תושבות ירושלים הערביות, טמון פוטנציאל גדול לשיפור כלכלי במזרח העיר וכתוצאה מכך בירושלים כולה.
תובנה זו היא שעמדה ברקע החלטה 3790 , שהציבה, לראשונה בהיסטוריה, משאבים משמעותיים לטובת צמצום הפערים הכלכליים חברתיים בין תושבי מזרח העיר ומערבה. התוכנית תקצבה את תחום הכלכלה והתעסוקה ב־ 259 מיליון שקלים, והציבה יעדים בתחומים חשובים, אותם אנו במען מנסים לקדם, וביניהם:
1. הגדלת שיעור הנשים המועסקות.
2. פתיחת מעונות יום לגילאי לידה עד 3.
3. הכשרה מקצועית והכוונה תעסוקתית.
אולם מעבר למוטיבציה של שיפור מצב האוכלוסייה הפלסטינית לטובת כלכלת העיר כולה, ההחלטה חסרה התייחסות שוויונית לפלסטינים כתושבים שווי זכויות, בזכות ולא בחסד, דבר אשר פוגע בפוטנציאל המימוש של ההחלטה.
במרץ 2020 , כשנתיים לאחר קבלת החלטה 3790 , פרצה מגפת הקורונה, ששחקה מגמות חיוביות בכוח העבודה הפלסטיני בעיר באופן קיצוני. בשעה שהחלטה 3790 הפעילה ותקצבה מנגנונים שנועדו לפתוח את הדלת לעולם התעסוקה בפני תושבי מזרח העיר, רבים מהתושבים שכבר עבדו, הפכו מובטלים, ועד היום הם מתקשים למצוא את דרכם חזרה לשוק העבודה.
במען אנו פוגשים על בסיס יומי תושבים, ובעיקר תושבות, הנלחמות לשיפור חייהן מול מערכת מנוכרת ומפלה. דו״ח זה נועד לאפשר מבט מקיף וביקורת בונה על החלטה 3790 ויישומה, תוך הבאת קולן של נשים אלה, המתמודדות עם אסון חברתי כלכלי ופוליטי.
לקריאת הדו"ח תעסוקת-נשים-במזרח-ירושלים-השקעה-בצמצום-פערים-לנוכח-מדיניות-ההסללה-לעוני-.
