אלפי פלסטינים, ברובם הגדול צעירים וצעירות, יצאו בסוף יוני ובראשית יולי להפגנות מחאה, חסרות תקדים בהיקפן ובעוצמתן, בערי הגדה המערבית. הסיסמאות התמקדו ברצח של פעיל האופוזיציה ניזאר בנאת על ידי כוחות הביטחון הפלסטינים ב- 24.6. אבל המחאה לא נעצרה בתביעה להעניש את האחראים לפשע, ובלטה בה הקריאה שמזוהה יותר מכל עם המהפכות של האביב הערבי "העם דורש הפלת המשטר" ו"אירחל" (לך). תביעות אלו הופנו לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, שנבחר לתפקידו בשנת 2005 ולאחרונה ביטל בחירות שהיו אמורות להתקיים ביולי השנה.
תנועת המחאה העממית הזו היא חסרת תקדים בהיקפה ובעומקה, ונראה שהיא מייצגת את הרוב המכריע של הציבור הפלסטיני שמאס בשלטון הרשות הכושל, המושחת והדכאני, ובשיתוף הפעולה שלה עם הכיבוש. המפגינים הדורשים דמוקרטיה וחופש דיבור, נתקלו בדיכוי ברוטלי הן מצד כוחות הביטחון של הרשות, כולל מעצרים וניסיון לבצע רצח אופי שכוון במיוחד נגד נשים פעילות, והן מצד פעילי פתח בבגדים אזרחיים, שלא מהססים לפגוע גם בעיתונאים.
הפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים הינה מרכיב יסוד של הסדרי השלטון שנקבעו בשנות ה-90 בהסכמי אוסלו בכל הנוגע לעובדים פלסטינים המועסקים בישראל ובהתנחלויות. משטר התיאום הביטחוני, שהיה אבן היסוד של הסכם אוסלו, כלל בתוכו את משטר ההיתרים השרירותי שבאמצעותו שולטת ישראל, בשיתוף פעולה מלא של הרשות הפלסטינית, על תנועתם של התושבים הפלסטינים, ובכלל זה של העובדים.
בבסיס הדיל שנרקם באוסלו בין רשויות הביטחון הישראליות ובין הרשות הפלסטינית, נקבע כי כל מערך השליטה והאישורים לכניסה לישראל, כולל לצורך עבודה, יהיה בשליטה בלעדית של מערכת הביטחון הישראלית. בכפוף להחלטות אלו וכפועל יוצא שלהן, הומצא ושוכלל משטר ההיתרים האימתני שאותו כופה ישראל על כל פלסטיני שנדרש להיכנס לישראל לצורכי טיפול רפואי, עבודה, פולחן דתי או ביקור משפחתי. חשוב להדגיש: משטר זה הינו חלק מרכזי של אותו "תיאום ביטחוני" ידוע לשמצה שמהווה את הבסיס לקיומה של הרשות הפלסטינית.
הסבל ממנו נאנקים העובדים במחסומים שעה שהם עוברים לתוך ישראל או לאזורי התעשייה בהתנחלויות, כולל עיכוב של שעות ללא צורך, השפלות, ובעיקר חשש מתמיד מחרב "המניעה" שתמיד עלולה ליפול על ראשם, לעתים בטענה על רקע ביטחוני ולעתים בשל הוראות המשטרה. העובד לעולם לא יודע מראש על הכוונה להטיל עליו מניעה. לא מועברת לו הודעה מסודרת מראש, ואין כל הליך שמאפשר לו להבין מה הסיבה למניעה ומאפשר לו להתנגד לה.
כאשר מדברים על כ-150 אלף עובדים פלסטינים שמועסקים אצל מעסיקים ישראלים, ברור שלא מדובר בתופעה זמנית קצרת מועד. מדובר על קבוצה גדולה מאוד מתוך תושבי הגדה המערבית שממלאים תפקיד חשוב בכלכלה הישראלית. ברור אמנם שהעובדים מקבלים על עצמם את הקשיים והעינויים האלו כדי להביא פרנסה למשפחותיהם. אבל חשוב לשים לב לעובדה שהתרומה שלהם לכלכלה הפלסטינית, בסכום שמוערך ב-3 מליארד דולר בשנה (מתוך תוצר לאומי של כ-16 מליארד דולר), היא חיונית להפעלת הכלכלה, והיא מפרנסת באופן עקיף אלפי חנויות ומשרדי שירותים שמהם קונים העובדים ומשפחותיהם את צרכיהם.
מען-ארגון עובדים, שמייצג עובדים פלסטינים שמועסקים בישראל ובהתנחלויות ופועל בשטח מזה יותר מעשור, רואה במשטר ההיתרים אמצעי שליטה וניצול שאין לו כל הצדקה ביטחונית או אחרת. איך ניתן להצדיק את הנימוק הביטחוני שעה שהמדינה לא טורחת לסגור פרצות רבות וידועות בגדר ההפרדה דרכן נכנסים מדי יום עשרות אלפי פלסטינים ללא כל בדיקה או פיקוח? גם העובדה שכעשרים אלף עובדים פלסטינים מועסקים באמצעות ספסרי היתרים שאינם מעסיקיהם בפועל חושפת את השקר שבטיעון זה. עובדים אלו עוברים במעברי הגבול באמצעות היתרים בתוקף שנכתבו על שם מעסיק פיקטיבי, ואז עומדים בצמתים ומחכים למזלם שמעסיק ישראלי יאסוף אותם לעבודה יומית ששכר גבוה בצידה. למרות שיש בידם של עובדים אלו היתרים, אין כל דיווח של מעסיק על מקום המצאם ולא מתקיים שום פיקוח עליהם.
אנו טוענים כי משטר ההיתרים אינו צורך ביטחוני ישראלי, אלא כלי של משטר דיכוי שמטרתו מצד אחד לשלוט, להחליש ולהשתיק את העובדים הפלסטינים כך שלנצח יתפקדו ככוח עבודה מוחלש ורזרבי בשולי המשק הישראלי, ומצד שני טרדת הפרנסה המתמדת תמנע מהם כל חלום על חיים במדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם שלהם.
בהודעה שפרסמנו לאחרונה ברשתות החברתיות בשפה הערבית, קראנו לתנועת המחאה החשובה בגדה המערבית לאמץ את התביעה לביטול משטר ההיתרים. התביעה לביטול ההסדרים הפוגעניים האלו ולהבטחת חופש התנועה של כל הפלסטינים והישראלים כאחד, היא אבן יסוד בשמירה על כבוד האדם וזכויות האדם.
מען-ארגון עובדים תומך במאבק של הפעילים הפלסטינים שמעלים היום את הקריאה להפלת רשות אוסלו כחלק מהמאבק הכולל נגד הכיבוש הישראלי. המאבק נגד הכיבוש וההתנחלויות ונגד הדיכוי שמפעילה הרשות הפלסטינית הוא מאבק אחד, ומן הדין שמאבק זה יעלה על נס את התביעה לשים קץ להסדרי השליטה והדיכוי כנגד העובדים הפלסטינים. לא יהיה חופש לעם בלי החופש של העובדים לתנאי קיום בכבוד.
