כנס הבטיחות בבניין שהתקיים בשבת, ה- 15.4 במכללת אל-קאסמי להנדסה ומדעים בבאקה אל-גרביה היווה סימן דרך חשוב במאבק לגיוסה של האוכלוסיה הערבית ומוסדותיה נגד תאונות העבודה הרבות והקטלניות בענף הבניין. ברקע לכינוס עומדים המספרים הקשים של ההרוגים: 48 הרוגים בתאונות בניין בשנת 2016 (לעומת ממוצע רב שנתי של 30 הרוגים) ו-11 הרוגים מאז תחילת שנת 2017.
בניגוד לגישה הסבילה שרואה בתאונות העבודה גזירת גורל שאי אפשר למנוע, הדוברים בכנס אל-קאסמי ייצגו תפיסה דינמית, כשהם מאתרים את הגורמים לריבוי התאונות והנפגעים, ומציעים תכניות פעולה להוריד את מספר הנפגעים. בשורה התחתונה היתה הסכמה בין משתתפי הפאנל כי כדי להשיג שינוי נדרש מהפך מחשבתי ותפיסתי, גם ברמת הממשלה ומוסדותיה, וגם ברמת חברות הבניה, המהנדסים, מנהלי העבודה והקבלנים, ולא פחות חשוב – אצל העובדים עצמם, שהם קורבנות המצב הנוכחי.
הרוח החיה בארגון הכנס היה המהנדס מוחמד ג'יוסי, מרצה בכיר בקורס להנדסאות בניין במכללת אלקאסמי. יוזמתו זכתה לתמיכתה של נשיאת המכללה דר' דליה פדילי, שבדברי הברכה שלה הבהירה שמכללת אל-קאסמי תתגייס ותתרום את משאביה למאבק נגד תאונות העבודה. בפני משתתפי הפנל הוצג סרט קצר שג'יוסי הכין במיוחד לכנס, שכותרתו "קרבנות המאבק לפרנסה". הסרט כלל ראיונות עם שלושה בני משפחה וחברים של עובדים שנהרגו בתאונות, והמחיש את התוצאה הנוראה של ההזנחה והרשלנות שקורבנותיהם הם בחורים צעירים.
בדיון שהנחה ג'יוסי השתתפו: חה"כ עבד אלחכים חאג' יחיא, יו"ר ועדת משנה של הכנסת לעניני תאונות עבודה; המהנדס דני מריאן, יו"ר איגוד המהנדסים; אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען; רועי וינשטיין, דובר ארגון מפעילי עגורן צריח; ומוהנד זועבי, מפקח במשרד העבודה. הקהל מנה כ- 150 איש, ובתוכם מהנדסים, קבלנים, מנהלי עבודה, עובדים בבניין וכל הסטודנטים להנדסה במכללה.
את הכנס חתמה ההצגה "מעל ומתחת לפיגום" שמוקדשת לעובדי הבניין הערבים, בבימויו גיא אלחנן, משחק ושירה – אמיר שוכרי, יעקוב ומודי קבלאווי. ההצגה מתארת את גורלו של צעיר ערבי שנושר מבית ספר התיכון, אשר דוחק באביו לשלוח אותו לעבוד בבניין אצל הדוד, "שם הוא יוכל להיות לפחות מועיל…" התוצאה צפויה: הצעיר שמגיע לאתר הבנייה ללא כל הכשרה נפצע קשה והופך נכה בשתי רגליו.
עצם היזמה לכינוס היתה אמירה של המכללה ונשיאתה דר' פדילי, שמעניקה למאבק בתאונות העבודה ולעובדי הבנין מעמד חברתי וציבורי חשוב נוכח הציבור הערבי, שעד כה לא התגייס לעניין. העובדה שהדוברים נמצאים בלב העשיה בנושא הבטיחות והמאבק נגד התאונות הקנתה לדיון רלוונטיות, כמו למשל קריאתו של יו"ר איגוד המהנדסים דני מריאן לשנות את החוק ולהטיל את האחריות לבטיחות על המהנדסים.
רועי וינשטיין מארגון המנופאים סיפר על מאבקם, ותיאר כיצד גילו שכל אחד מהם נלחם לבדו נגד הרשלנות והזלזול בבטיחות עד שיצרו כוח ארגוני גדול שהצליח לשנות סדרי עולם. מוחמד ג'יוסי, שהוא גם היועץ המקצועי לפרוייקט הבטיחות של ארגון העובדים מען, שיתף את הקהל בחוויה הקשה שעבר כאשר ראיין את בני משפחות הקרבנות, והפנה את תשומת לב הקהל לסכנות שיש להזהר מהן כדי למנוע תאונות.
כנס הבטיחות במכללת אלקאסמי בבאקה אל-גרביה הוא לכאורה דבר מובן מאליו וזאת לאור העובדה שכמחצית מבין 230 אלף עובדי הבניין הם אזרחים ערבים ישראלים, ורבים מבין הנפגעים בתאונות הם עובדים ערבים. אלא שלמרות זו, לא היתה עד היום התגייסות של ממש של מוסדות מובילים ושל מנהיגות הציבור הערבי בנושא תאונות הבניין. הכינוס מהווה צעד של החברה הערבית לקראת אימוץ עובדי הבניין והתגייסות ציבורית לשנות את תנאי עבודתם, ומכאן חשיבותו.
ההזנחה של הבטיחות באתרי הבניין בקרב הציבור הערבי עומדת בניגוד למצב בקרב הציבור היהודי. בשנה האחרונה אמצו ארגוני החברה האזרחית את הבטיחות ונקטו בפעילות עניפה שהעלתה את התאונות על סדר היום הציבורי וחשפה את הכשלים הרבים שמאפיינים את טיפול הרשויות והקבלנים בנושא: ועדת העבודה והרווחה של הכנסת התכנסה מספר פעמים לדון בתאונות הבניין וקידמה חקיקה חדשה בנושא; לחץ ציבורי הביא להקפאת יזמות מזיקות שהוביל רשם הקבלנים; והתקשורת הישראלית "התלבשה" על התאונות בענף הבניין, וכמעט לא עובר יום בלי כתבה בנושא. התעוררות חשובה זו נתנה רוח גבית למאבקם של מפעילי העגורנים למען שיפור תנאי עבודתם והבטיחות באתרים.
השעור הגבוה של הנפגעים וההרוגים בתאונות הבניין בישראל הוא תוצאה ישירה של האנרכיה השוררת באתרי הבנייה והאופי הרשלני של הטיפול של הרשויות בענף הבנייה. אתרי הבנייה בישראל היום מנוהלים באמצעות ריבוי של קבלני משנה שעובדיהם אינם מקבלים כל הכשרה, והאחריות לבטיחות אינה מוטלת על החברה היזמית, המהנדס, הקבלן המבצע או קבלן המשנה, אלא אך ורק על מנהל העבודה. אף מנהל עבודה, מוכשר ומנוסה ככל שיהיה, לא מסוגל לשלוט בעובדים מתחלפים שהוא לא מספיק אפילו להכיר, ושאינם כפופים לסמכותו.
במצב הזה אסור להרים ידיים. אם בבריטניה הצליחו להוריד את שעור הנפגעים לרמה של 1/6 לעומת ישראל, אין כל סיבה שגם כאן שיעור הנפגעים לא ירד. כדי שזה יקרה נדרשת פעולה משולבת, הכוללת את הגברת הפיקוח והאכיפה של תקנות הבניה, החלת האחריות על הבטיחות על החברות והגורמים המבצעים, הגדלת וחיזוק צוותי החקירה, יצירת מנגנונים שיאפשרו להעמיד לדין ולהעניש קבלנים, קבלני משנה, מנהלים וחברות שהתרשלו, והשקעת משאבים בהכשרה מקצועית וקידום טכנולוגיות חדישות.
אולם בסופו של דבר, העובדים שעומדים על הפיגום הם הנפגעים, והמודעות שלהם ותחושת הכוח שלהם היא שתקבע אם יצליחו לכפות את אמצעי הבטיחות הנחוצים באתר. כאשר יהיו באתרי הבנייה עובדים שיודיעו למנהל העבודה שהם מסרבים לעלות על פיגום לא תקין ומסוכן, נדע שעשינו צעד של ממש לקראת שינוי. כנס אלקאסמי היה צעד חשוב לקראת הרגע הזה.
