תערוכת לחם ושושנים היא מיזם מורכב וחשוב. יתרונה הוא המבחר הגדול של יצירות אמנות שנתרמו הן על ידי טובי האמנים בארץ והן על ידי אמנים לא מוכרים, שנבחרו על פי איכות יצירותיהם. לכולם מכנה משותף והוא הרצון לתרום ליצירת גשר לאוכלוסייה הערבית, ובעיקר יצירת מקומות עבודה ופתרון לבעיית האבטלה של נשים ערביות, שהיא הגורם העיקרי לעוני בחברה הערבית.
למה לחם ושושנים? מקור השם בשירו של ג'יימס אופנהיים שהופץ במגזין "אמריקן" ב1911. והקדיש את הסיסמה ל"נשים במערב", נשים ששבתו במפעלי הטקסטיל של לורנס מסצ'וסטס, באותה השנה. אלו נקראו "שביתות לחם ושושנים", משום שהשובתות דרשו לחם אך גם שושנים, כדימוי של איכות חיים, תרבות ויופי.
ארגון העובדים מען הוקם ביוזמת מפלגת דעם בשנת 2000 כדי לקדם עבודת שטח ברחבי הארץ ולארגן עובדים ערבים ויהודים שההסתדרות מזמן נתנה יד להפרטתם. הארגון פועל מזה שבע שנים לקידום תעסוקה הוגנת של נשים ערביות. 80% מהנשים הערביות הן מובטלות ומחצית מילדי הערבים חיים מתחת לקו העוני. יציאת נשים ערביות לעבודה תשחרר אותן מכלא ביתן ותאפשר להן לחלץ את משפחותיהן מהעוני. אך מדיניות הממשלה מעכבת אפשרות זו, כאשר היא מייבאת מהגרי עבודה המקבלים שכר זעום בעבור עבודתם וחיים בתנאי עבדות משום שהחקלאים וקבלני הבנייה מעדיפים את העובדים הזרים על פני עובדים ערביים/ישראלים המאורגנים בשכר הוגן.
בשנה האחרונה הצליח מען לארגן כ-500 נשים לעבודה בחקלאות בתנאים ובשכר הוגנים. בנוסף, עברו הנשים סדנאות העצמה התומכת את השינוי האישי והחברתי שביציאתן לעבודה.
הנשים שכבר התארגנו בעבודה מעידות כי חייהן השתנו, הן גאות להציג את תלוש המשכורת שלהן ולהראות כי שכרן שנע בעבר בין 10 ל-14 שקלים לשעה במקרה הטוב, הפך לשכר מינימום על פי החוק ותנאים סוציאליים.
מען גם נשאו ונתנו עם דרגים בכירים בממשלה ועם ה-OECD בנוגע למדיניות הממשלה בנושא ייבוא עובדים זרים. מאז 2010 איגד מען מורים ואמנים בבתי ספר לאמנות, ביניהם מוסררה והתיאטרון חזותי, וכתוצאה מכך הם זכו להסכמי עבודה קיבוציים ולזכויות סוציאליות מלאות. גם בבית הספר לאמנות מנשר מתקדמים כעת לקראת חתימה על הסכם. מורים לאמנות, רובם ככולם אמנים גם הם, מתקשים להוציא את לחמם מעבודת האמנות שלהם ועבדו בעבר ללא תנאי עבודה הוגנים. למעשה, יכולים כל האמנים במקומות עבודתם להתארגן ולחתום על הסכמים קיבוציים שיפתרו חלק מבעיות העסקתם. (לכתבה ב"הארץ" על ההסכם בבית הספר לאמנות מוסררה).
הכנסותיה של תערוכת לחם ושושנים המתקיימת בימים אלו זו השנה השביעית, הן קודש לקידום פעילות כלכלית, חברתית ותרבותית במסגרת הפרויקט "נשים בעבודה". השנה גייסה התערוכה כ- 140,000 דולר, מתוכם 25% ניתנים לאמנים.
הפרויקט המתקיים מדי שנה מתחיל בהפצת קול קורא לאמנים להשתתף בתערוכת המכירה. יצירות האמנות נאספות, נבחנות וממוינות בקפידה על ידי צוות ההיגוי של התערוכה: דני בן שמחון, תמי ברקאי, ניר נאדר ושרון ליאור. בעבודה העצומה הנעשית מאחורי הקלעים וכוללת קיטלוג, תפעול אתר האינטרנט, אריזה, תלייה, מכירה ופירוק, משתתפים בכל שנה מתנדבות ומתנדבים, בהם אמניות ואמנים רבים.
אמנים מכל רחבי הארץ תורמים ממיטב יצירותיהם, ואף הם יוצאים נשכרים מכך וזוכים ב-25% מערך המכירה. לאמנים צעירים מעניקה התערוכה חשיפה ראשונה. לפעמים, כפי שהעידה הדס רשף לפני כשנתיים זו גם התרגשות של מכירה ראשונה. לאחרים זו הזכות להציג בכפיפה אחת עם אמנים ידועי שם. לכולם זה הסיפוק שבנתינה והכבוד להשתתף במיזם יפהפה זה שכולו תרומה לעזרה לזולת.
ציפי גבע הוא אמן חשוב ומוכר בסצנת האמנות הישראלית. כאמן פוליטי, ציבי היה חם ואוהד ביותר לארגון העובדים מען ולמפלגת דעם שיזמה את הקמת הארגון. "זהו ארגון שעושה עבודה בלי לחשוב על תמורה ובלי לאבד תקווה, חרף המהמורות הרבות שצריך לעבור. תרומתי, שנה אחרי שנה ללחם ושושנים, היא המעט שאני יכול לעשות כדי לעזור לפרויקט הנפלא הזה".
ראניה עקל, אמנית פלסטינית תושבת כפר קרע, מספרת שהיא מכירה את הארגון היטב, לאחר שעבדה בעבר כמורה לאמנות לילדי העובדים. ראניה מכירה את אוכלוסיית העובדות וטוענת שאין עוד ארגון בקרב האוכלוסייה הערבית שפועל בעבור שכבה זו.
ארגון העובדים פועל עם הנשים גם באופן נקודתי כדי לנטוע בהן ביטחון ביכולתן לצאת מכלא ביתן לעבודה ולעצמאות. היא נותנת כדוגמה להעצמתן של הנשים את וופא עקל טיארה, שסבלה שנים מאבטלה ועבדה בתנאי ניצול מחפירים עם קבלן עבודה (ראיס). היא הפכה לעובדת מאורגנת במען, לראש קבוצה ולימים למנהיגת הפועלות בכפרים ובערים שבאזור מגוריה בוואדי ערה ובבקה אל גרביה, שם נמצאים משרדי מען.באחרונה גם למועמדת מס' 4 לכנסת מטעם מפלגת דעם.
ראניה מציינת את לחם ושושנים כדבר נפלא המפרה הן את המפעל המבורך שלו היא תורמת והן אותה עצמה ואמנים נוספים. כאמנית גם היא חווה קושי במכירת העבודות והמכירה השנתית הזו מדרבנת אותה. זוהי הרגשה טובה מאוד, היא אומרת. ואל נשכח שאמנים פלסטינים הגרים בכפרים מבודדים ורחוקים אינם חשופים לסצינת האמנות של תל אביב וכאן הם גם מקבלים חשיפה לקהל המבקרים ולגולשים באתר התערוכה, וחשיפה נוספת לאספני האמנות. כך נוצרת גם סוג של תרומה לאוכלוסייה מוחלשת של אמנים פלסטינים.
ראניה מתפעלת מאנשי דעם על שהם משוללי אינטרסים אישיים. לדבריה, אנשים ש"נאה אומרים ונאה גם מקיימים". הם גם אינם מתנתקים ושומרים על קשר יציב עם האוכלוסייה שאתה הם עובדים ומנסים כמיטב יכולתם לסייע בסוגיות אישיות. כיום עובדת ראניה עם נוער בג'יסר א- זארקה, בעיקר בטיפוח גינה קהילתית. זאת, כדי ליצור להם תעסוקה ולהוציאם מן הרחוב וממעגל השעמום והפשיעה.
מתחם קסטיאל שבו מתארחת התערוכה הוא מבנה תעשייתי גדול שהושאר במתכוון ללא גימור סופי וזהו גם החן שלו. בחלל הפנימי מוצבות מחיצות גבס לבנות. המחיצות מגדירות חללים אינטימיים יותר בתוך החלל הענק. על הקירות נתלו מאות עבודות, והמרחב יוצר את ההבדל. זוהי חגיגה לעיניים. אנשים רבים מילאו את המקום בסקרנות ובכוונה לרכוש עבודות במחירים הוגנים. זוהי הזדמנות טובה לרכוש יצירות של אמנים נחשבים ועבודות טובות, ובעיקר הזדמנות לתרום למטרה ייחודית כל כך.
