תגובה למאמרו של שר הכלכלה, חה"כ נפתלי בנט "כך נקדם את הכלכלה הישראלית" (דה מרקר דעות 18.2.14)
כמו רבים לפניו, גם שר הכלכלה נפתלי בנט מתמודד עם שיעור השתתפות הנמוך של גברים חרדים ונשים ערביות בכוח העבודה. לטענתו, הוא פועל להקל על הנטל של "האלונקה הלאומית", כאשר פחות ופחות אזרחים ישראלים נושאים את העומס. "אצל גברים חרדים", הוא אומר, "הדבר נובע מהסירוב לשרת בצבא… אצל נשים ערביות הדבר נובע מחוסר החינוך ומהתרבות הדורשת מהן להישאר בבית."
ואכן שיעור התעסוקה של נשים ערביות הוא בהחלט א-נורמלי ונע סביב ה-25%. לטענת בנט, "המטרה שלי היא להכפיל אותו בחמש השנים הבאות. אנו מקימים 21 מרכזי תעסוקה שבהם נשים ערביות ביותר מ–60 ערים וכפרים יוכלו לקבל הכשרה מקצועית, הלוואות לעסקים קטנים וליווי עסקי."
הבעיה היא, שגם אם שתכניות אלו תתממשנה כולן, אין בהן פתרון לבעית הבעיות של מאות אלפי עובדים ועובדות בישראל – העדר מקומות עבודה. שר הכלכלה וממשלתו אינם משקיעים בפיתוח מקומות תעסוקה, ומפריטים כל מה שזז, בעוד שהמגזר העסקי לא יוצר מקומות עבודה בשל המיתון העולמי. ישנן אלפי נשים ערביות עם תארים אקדמאיים שנתקלות בשוק עבודה קפוא, ועדין לא דברנו על דעות קדומות של מעסיקים, המונעות השתלבות שוויונית של נשים ערביות במקומות העבודה. כאשר מדובר בנשים ערביות חסרות השכלה אקדמאית, הבעיה רק מחריפה.
בנט מתעלם מכך שישנם עשרות אלפי מקומות עבודה בענפי החקלאות והסיעוד, שיכלו לקלוט נשים ערביות חסרות השכלה גבוהה, אבל דווקא בהם הממשלה מתירה ייבוא מאורגן של עובדים זרים וזולים, המועסקים בתנאי ניצול. בענף החקלאות מועסקים כיום 25,000 עובדים זרים ששכרם נמוך ב-40% מזה של עובדים ישראלים, שאינם יכולים להתחרות עם זכרם הזול. רק לאחרונה אישרה הממשלה להגדיל את מכסת העובדים הזרים בחקלאות. זאת לדרישת הלובי החקלאי וחברות כוח האדם, ובניגוד להמלצות כל הדרגים המקצועיים. דו"ח של המשנה לנגיד בנק ישראל, פרופ' צבי אקשטיין, משנת 2007 ממליץ שהממשלה תצמצם עד שנת 2014 את מכסת העובדים הזרים בחקלאות ל-5000 בלבד.
אולם דוח זה נשאר בגדר המלצה בלבד. בשנת 1995 הועסקו 50,600 ישראלים בחקלאות לעומת 13,000 עובדים זרים. בשנת 2009 גדל מספר העובדים הזרים ל-25,000 ומספר הישראלים ירד לכ-40,000. בעוד בנט מתגאה באומץ ליבו להתמודד עם המפלגות החרדיות בכל הקשור ל"שוויון בנטל", נשאלת השאלה, איפה אומץ הלב כאשר צריך להתמודד עם הלובי של התאחדות החקלאים, התאחדות הקבלנים
וחברות כוח האדם? זוהי העדפה פוליטית ברורה של קבוצת אינטרסים צרה בעלת כוח פוליטי, תוך סגירת דלת בפני עשרות אלפי נשים ערביות.
אם הממשלה תמשיך להתעלם מהעדר מקומות העבודה, יש חשש שכל המאמצים שנעשים בכוון של שילוב המגזר הערבי בשוק העבודה יכשלו, דבר שיחזיר אותנו לנקודת האפס – "ניסינו והשקענו מיליונים, הקמנו מרכזי הכוון, אך הערבים לא זזים". עד שלא תתקבל החלטה נחרצת וברורה לתת קדימות לנשים הערביות ולא ללובי החקלאי, תעסוקת הנשים הערביות תמשיך לדשדש.
*הכותב הוא רכז ארצי בתחום החקלאות בארגון העובדים מען
