כאשר משרד האוצר הכתיב באמצעות איגוד העו"ס ועופר עיני הסכם עלוב ומשפיל לעובדים הסוציאליים בתום השביתה שלהם במרץ 2011 נקבע גורלם של משה סילמן ועקיבא מפעי ואלפי נזקקים נוספים. בבחירות הקרובות לראשות איגוד העו"סים חייבת לקום מנהיגות חברתית חדשה שתדרוש שינוי כוון.
אל מול התמונות הקשות של אדם השורף עצמו למוות בזעקה לצדק חברתי, קבע ראש הממשלה כי מדובר בסך הכול ב"טרגדיה אישית". זהו ניסיון עלוב של נתניהו להתחמק מאחריות. עכשיו התגלה (הארץ, 26.7) כי מוקד חירום שפתח משרד הרווחה מאז קיבל 2500 פניות בשבועיים. עובדים סוציאליים שנשלחים לטפל בפונים נמצאים במצב בלתי אפשרי. אין בידיהם כלים להתמודד עם הייאוש.
על המצב מנצח רה"מ נתניהו. בתפקידו כשר אוצר בשנים 2003 עד 2005, שלח נתניהו מאות אלפים לתהומות העוני והייאוש. בשנת 2011 הוא היה אחראי לכפיית ההסכם המביש ששלח את העובדים הסוציאליים הביתה בראש מושפל וגזר לשבט את גורלה של מערכת הרווחה בישראל. למותו של סילמן ולאלו שיש חשש שיבואו אחריו, יש כתובת. חשוב להדגיש. ככל שהמשק נכנס למיתון וגזירות כלכליות יוטלו על הציבור, ייכנסו עוד שכבות של עובדים, מובטלים ונכים למצבי מצוקה. במצב שבו רשת ביטחון הסוציאלית מתוחה עד קצה הגבול, פירוש הדבר שאנו צפויים לקטסטרופה חברתית.
בסופה של שביתת העובדים הסוציאליים במרץ 2011, אילץ משרד האוצר את העו"סים לחזור לעבודה בניגוד לרצונם, כשבידיהם הסכם משפיל שהשאיר את מערכת הרווחה בעליבותה. הסיסמה של האוצר, עליה חזר יו"ר ההסתדרות עופר עיני, הייתה "זה מה יש". כיום, שנה וחצי לאחר מכן – ולאחר פריצת תנועת המחאה החברתית – אנו עדים לגל של התאבדויות של אנשים נואשים שמאסו בחייהם בשל מצוקה כלכלית ואישית.
משה סילמן, שהצית עצמו ביום השנה לפרוץ תנועת המחאה, הפנה אצבע מאשימה – הוא תיאר את המערכת האטומה שבראשה עומדים רה"מ ושר האוצר, מערכת שרמסה אותו עד עפר והביאה אותו לסף התהום. קו ישר מחבר בין דריסת העובדים הסוציאליים, בין המדיניות שקבעה שמערכת הרווחה נידונה לייבוש ו"זה מה יש" ובין ההתאבדות של משה סילמן.
שביתת העובדים הסוציאליים וההפגנות ההמוניות שלהם במרץ 2011 היו בבחינת תמרור אזהרה שהתעלמו ממנו. עו"סים שדיברו אז בפני המצלמות תיארו זה אחר זה את המצב הבלתי אפשרי שהם מתמודדים אתו, כאשר בפני כל אחד מהם נערמים מאות תיקים בלי שיש בידם פנאי לטפל במצוקות הקשות של הפונים. עובדים סוציאליים מכל הארץ ובראשם מי שמועסק בפריפריה, ביישובים עניים ויותר מכל ביישובים ערביים, הציגו תמונת מצב מדאיגה לפיה הם הפכו למכבי שריפות, חסרי יכולת ליזום פעילות מונעת ולקדם את פני הרעה.
מזה כמעט עשר שנים – מאז ששר האוצר דאז נתניהו הניף את גרזן הרפורמות הנאו-ליברליות בשנת 2003 – מנהלות הממשלות השונות מדיניות של הזנחה והרס בכל הקשור לתחום הרווחה. קצבאות זקנה, נכות, אבטלה, הבטחת הכנסה וילדים קוצצו באופן דרסטי. תכניות הכשרה מקצועית חוסלו. הדיור הציבורי נהרס בכוונת מכוון. מרפאות בריאות הנפש יובשו. את המצוקה והייאוש של מאות אלפים שהידרדרו לעוני ואינם מצליחים לעמוד בעצמם בעול, מטילה המערכת על העובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה.
למרות העומס הנפשי והפיזי המטורף שמוטל על העו"סים הם ממשיכים לקבל שכר זעום ומגוחך – רבים מהם מקבלים השלמת שכר מינימום והחזר הוצאות כדי להגיע לשכר של 5000 ש"ח בחודש. עובדים סוציאליים חדשים שמגיעים מדי שנה למערכת, מלאים ברצון טוב ומחויבות אנושית וערכית, מועסקים בעמותות שהן למעשה חברות כוח אדם מוסוות, שתכליתן להביא תשואה כספית למנהלים ולמנוע הגדלת תקנים בסקטור הציבורי.
לרוע המזל גם הנהגת איגוד העו"ס תמכה בהסכם המביש שכפה אז האוצר. בתוקף תכתיבו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, התקפל האיגוד ושלח את החיילים והחיילות הנאמנים שלו שנלחמו במשך שלושה שבועות באומץ וביצירתיות ברחובות חזרה לעבודה. אלו חזרו חפויי ראש וחסרי אמון במערכת לערימות התיקים האין סופיות ביודעם את התוצאות ההרסניות שיהיו להסכם הזה שהנציח את המצב.
מדוע מתעקש האוצר מזה עשרים שנה לנוון את שירותי הרווחה? מדוע הושארו העו"סים בדרגות שכר מגוחכות? מדוע אין הגדרה של תקנים לעובדים סוציאליים? דו"ח מעניין ורציני שכתב ד"ר נחשון מרגליות עבור משרד הרווחה בנושא התקינה (פורסם באתר משרד הרווחה באפריל 2012) קבע שהדרך הטובה ביותר לטפל בעומס התיקים היא באמצעות פעולה מונעת – ד"ר מרגליות מציג את המודל הנורווגי שאוחדו בו שירות התעסוקה, לשכות הרווחה והביטוח הלאומי למוסד אחד שנותן טיפול הוליסטי באזרחים במצוקה תוך קשירת המצוקה הנפשית והאישית למצוקה הכלכלית.
אבל ישראל נמצאת שנות אור משם. גם הדוח הזה ייגנז. מדיניות הייבוש של השירותים החברתיים הורגת. עכשיו מודה מנכ"ל הביטוח הלאומי החדש, שלמה מור יוסף, שקצבה של 2,300 אינה מאפשרת חיים של כבוד. אלו מלים מכובסות. הקצבאות האלו הורגות. אבל מור יוסף לפחות דיבר. מזכיר איגוד העו"סים לא טרח אפילו להתייחס להתאבדות של סילמן. עופר עיני שותק בכל הקשור לגובה הקצבאות.
נכון, הביטוח הלאומי ואיגוד העו"סים אינם קובעים את גובה הקצבאות. מי שקבע שקצבת נכות או הבטחת הכנסה לאדם שאין לו כל מקור מחיה אחר תהיה 2,300 ש"ח בחודש הוא הממשלה. רה"מ נושא באחריות להרס הכלכלי-חברתי ולייאוש שהביא את סילמן ורבים אחריו להתאבדות. אבל אם רוצים לשנות את המדיניות הנוראה הזו ולייצר אלטרנטיבה חברתית חייבים להיות כוחות חברתיים שיילחמו לשינוי סדר היום. איגוד העובדים הסוציאליים היה צריך להיות בחזית המאבק הזה. על אף כישלונה של המנהיגות הנוכחית שלו, אין לנו ספק שיימצאו כוחות חדשים בתוך האיגוד שיחד עם פעילי תנועת המחאה ייקחו מנהיגות. זוהי המחויבות של כולנו לצדק החברתי.
