קהל מגוון התקבץ לציין את יום האישה ב-7 במרץ בקצה רחבת הבימה בתל אביב: פועלות חקלאות מהמשולש; נשים ערביות ממרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל בכפר כנא; פליטה אריתראית; נציגות ועדים הנמצאים בעיצומם של מאבקי עובדים; חברת כנסת; עובדת קבלן; פעילות ופעילים של מען ודעם; ואחרים שיצאו לרחוב כדי לציין את יום האישה כיום מאבק של נשים עובדות. השילוב הנדיר בין נשים יהודיות לערביות, אקדמאיות ועובדות כפיים המאוגדות במען, והסיסמאות שנקראו בעברית וערבית, ביטאו רוח של מאבק המתקיים בשטח, יומיום, והקנו לאירוע את אופיו הייחודי.
המנחה, אורנה עקאד, פנתה לקהל בעברית ובערבית, והדגישה שנשים עובדות ומתאגדות זו לא סתם סיסמא, ולא רק מאבק למען התקדמות ושיפור, אלא מאבק על קיום והישרדות בעולם שהופך יותר ויותר עוין לנשים עובדות ולעובדים בכלל. היא הקדישה את האירוע לנשים בסוריה שכבר שלוש שנים "קולן אינו נשמע וזעקותיהן מושתקות, נשים המדממות תחת משטרו הברברי של אסד".
ופא טיארה: נפתלי בנט – אתה טועה ובגדול
ראשונת הדוברות, ופא טיארה, האחראית מטעם מען על פרויקט נשים וחקלאות במשולש, ובעצמה פועלת חקלאות לשעבר, הפנתה את דבריה גם לשר הכלכלה נפתלי בנט, ושר החקלאות יאיר שמיר:
"רק לפני מספר ימים התייחס שר הכלכלה נפתלי בנט לנשים הערביות ולחרדים כבעיה. החרדים לא רוצים לעבוד בגלל לימוד התורה, והנשים הערביות לא רוצות לעבוד בגלל המסורות שלהן. מהבמה הזאת אני רוצה לפנות לבנט ולהגיד לך – אתה טועה ובגדול. רק 25% מהנשים הערביות עובדות, לא משום ששאר הנשים לא רוצות לעבוד. להפך, הן צריכות ורוצות לעבוד, כי הבעלים שלהן לא מרוויחים מספיק, משום שהן שקועות בחובות, משום שהן רוצות להבטיח השכלה לילדים שלהם כדי שיצאו ממעגל העוני, וכי הן רוצות לצאת מהבית. אבל הבעיה היא שאין מקומות עבודה בשבילן, ומשנה לשנה העוני שלהן מחריף ומעמיק.
"ולמה אין מקומות עבודה? כי הממשלה לא משקיעה כלום בפתיחת מקומות עבודה. לעומת זאת היא סוגרת מקומות עבודה קיימים, שיכלו להעסיק עשרות אלפי נשים ערביות חסרות מקצוע בענף החקלאות, על ידי ייבוא עובדים תאילנדים זולים, שמרוויחים 40% פחות משכר המינימום. הם הקבועים בעבודה, ואנחנו לא יכולות להתחרות אתם. אנחנו לא יותר מעובדות רזרביות בעונות הבוערות. במשרד החקלאות טוענים שנשים ערביות לא יכולות לעבוד בעבודות האלו. אני מזמינה את נציגי משרד החקלאות לראות את הנשים שלנו עובדות בחממות ובשדות, בקיץ ובחורף. הן לא מפונקות, הן רוצות להתפרנס. כשאתם טוענים שהן לא יכולות לעבוד, אתם משרתים את הלובי של החקלאים וחברות כח האדם שעושות הרבה כסף על כל פועל זר…".
רות אמנו: "בלי תלוש משכורת"
רות אמנו, חברת ועד עובדי מתחם ביאליק בתל אביב, הנמצא במאבק מול העירייה, דרשה מעיריית תל אביב "להפסיק להתייחס אלינו כשקופים ולדאוג להעסיק אותנו בצורה ישירה והוגנת… אנו עובדים ממשרות שעות ועד למשרות מלאות, אך לא מקבלים את הזכויות הבסיסיות ביותר שהחוק מחייב – פנסיה, חופשה, מחלה, אפילו תלוש משכורת אין לנו! אני עובדת כבר חמש שנים, אבל עכשיו התעוררתי, וחברותיי וחבריי למאבק התעוררו. אנחנו מאוחדים במטרתנו ונלחם כדי להשיג אותה, כי היא צודקת וחשובה. קבוצת העובדים והעובדות של מתחם ביאליק התאגדה דרך ארגון העובדים מען, שמנתב אותנו כל הדרך. וזה גם המקום להגיד תודה רבה… כמה מזל יש לנו, שכל ארגון עובדים אחר גלגל אותנו מכל המדרגות, רק כדי שנוכל לגלות את מען…" בסיום דבריה קראה רות אמנו את שירה של רובי בי "לכל הנשים". "ועד המאבק שלנו מנוהל ברובו על ידי נשים", הסבירה, "מי שאוחזות בעמדות מפתח במקום העבודה שלנו הן נשים, וגם המפוטרת הראשונה שלנו היא אמא לשתיים…".
תמר זנדברג: "רצפת הבוץ"
"זכויות האישה זה לא רק לשבור את תקרת הזכוכית למעלה. הצד השני של תקרת הזכוכית היא רצפת הבוץ", אמרה ח"כ תמר זנדברג (מרצ), המלווה את מאבק עובדות החקלאות של מען. "רוב העניים הן עניות, רוב העובדים העניים הן עובדות. רוב המשרות החלקיות של אנשים הרוצים לעבוד משרה מלאה מאוישות על ידי נשים. רוב העובדים שסובלים מיבוא העובדים הזרים הן עובדות. לעוני ולמצוקה יש פן מגדרי. לכן האדום של החולצות של מען והסגול של יום האישה הם אותו צבע, צבע המאבק." היא ציינה את שולמית אלוני, שבאותו יום מלאו 30 לפטירתה, כדוגמא לאישה לוחמת בעולם של גברים, וסיימה: "המאבק לא נגמר, ואנחנו ממשיכות אותו עד שננצח".
תרחאס סולומון: כולנו בני אדם
תרחאס סולומון היא פליטה מאריתריאה, שהגיעה לארץ לבדה בגיל 16 וחיה בארץ 8 שנים. היא עברה את התופת של הפרידה מהמשפחה, את מסכת ההתעללויות בפליטות שהגיעו לישראל דרך סיני, למדה בפנימיית כדורי, וכיום היא אם חד הורית ל-2 ילדים קטנים. היא ספרה כמה קשה לפליטות לספק לטיפול רפואי לילדיהן, לתת להם חינוך הולם, וסיימה את דבריה בקריאה "כולנו בני אדם, כולנו שווים, אנחנו שואפות לתנאים ולעבודה ככל אדם אחר."
יפעת סולל: החרב המונפת מעל הראש
יפעת סולל, מקימת ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי וסביבתי, הגיע לאסיפה עם רוח אופטימיות, ובישרה על הקמת קואופרטיב נשים חדש בשם אושר. "שוק העבודה בישראל הוא שוק אכזרי ובמיוחד לנשים… זהו שוק עבודה נצלני, המתבסס על קבלני שירותים ועל עובדות פרי-לאנס? פרי-לאנס הוא ביטוי שהומצא לתאר שכירי חרב. והחרב היא לא בידי העובדים אלא מונפת מעל ראשינו יומיום, שעה שעה. אנחנו עבדים שלא מוכרים כעובדים". סולל קראה ללמוד מקואופרטיבים של נשים שהוקמו ברחבי העולם, היוצרים מקומות עבודה הוגנים, ומוכרים מוצרים במחיר זול.
עידית קרימולובסקי שופן, היא נציגת ועד מורי מרכז המוסיקה בראש העין, שהתאגד במען, 15 שנה לאחר הפיכת ראש העין לעיר המוסיקה, "כדי שגם המוסיקאים שמנגנים בה יהיו מאושרים". קרימולובסקי שופן שרה את השיר "שמור לך חלום קטן" בלוויית עמיתתה, אורית גורי זולוטוב, נגנית חליל צד. שיר אלוני מ"הארנבות" הופיעה בשני שירים פרי עטה, "עבודה נורמלית" ו"לילה שקט" ביחד עם הגיטריסט חן סלטו שגם ליווה את קרימולובסקי שופן. עוד דברו מונא ערוק מ"מהפך-שינוי" מיפיע; רבקה ויטנברג, עובדת קבלן מטעם הקואליציה הארצית להעסקה ישירה, ונוף עזרן חברת "מאבק סוציאליסטי", ונציגה באגודת הסטודנטים של סמינר הקיבוצים.
