מוסיקאים ישראלים מופיעים על במות בעולם כולו. במוזיקה קלאסית, בג'אז, בשירה, בנגינה ובניצוח יש כאן אוצר בלום של כישרונות בולטים. העניין הוא שרובם אינו מתפרנס מיצירה או נגינה בקונצרטים. לפי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, ב־85 אחוז מבתי הספר היסודיים בישראל ישנה תכנית ללימודי מוזיקה, שבה משתתפים עשרות אלפי תלמידים. זאת, נוסף על 184 קונסרבטוריונים שבהם לומדים אלפי נערות ונערים מחוץ למסגרת הלימודים הפורמלית.
את הפרויקט המופלא הזה, שמעניק לתלמידים חוויה חינוכית ותרבותית משמעותית, מובילים יותר מעשרת אלפים מורים למוזיקה המועסקים, ברובם המכריע, בתנאים עלובים ומשפילים ובלי שהוגדרו תנאי עבודתם בהסכם מחייב. הוראת המוזיקה אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של הרשויות; משרד החינוך מתקצב את הקונסרבטוריונים בסכום מגוחך בן 11 מיליון שקל בשנה והרשויות המקומיות מוסיפות כפי יכולתן: העשירות שבהן נותנות יותר והעניות, המצויות בפריפריה, אינן נותנות דבר. התוצאה ברורה: עלות הוראת המוזיקה נופלת על ההורים וכך נוצרת אפליה מעמדית ברורה, עת שכבות כלכליות חזקות יכולות לאפשר לילדיהן ללמוד מוזיקה, בעוד ילדים למשפחות בני העשירונים הנמוכים יכולים רק לחלום על כלי נגינה או על השתתפות בתזמורת.
מטבעם, מורי המוזיקה הם אנשי תרבות שאינם ערוכים לנהל מלחמות על שכר ותנאים; אין בידם כל אמצעי לחץ, שכן שביתה של מורי מוזיקה לא תפגע בכלכלה. לכן, עם השתלטות הכלכלה הניאו־ליברלית של השוק החופשי, נוצרה שחיקה גדולה במעמדם ובשכרם. זאת, כיוון שלפי העיקרון שמקדש את הרווחים הכלכליים, המוזיקה אינה מביאה כסף. הקבוצה האיכותית של מורים יוצאי ברית המועצות שהיו מוכנים לעבוד בכל שכר מגיעה היום לגיל פנסיה ואין בנמצא מורים שיהיו מוכנים לעבוד בתנאי ניצול הקיימים.
לפני שלוש שנים, נשברה החוליה הראשונה במעגל הסגור הזה בידי מורי מוזיקה בראש העין, שניהלו מאבק מול העיריה בתביעה לתנאי שכר ועבודה הוגנים. לאחר מו"מ ארוך אותו ניהלו המורים במסגרת ארגון העובדים מען, שכלל סכסוכי עבודה בצד שביתות ועריכת קונצרט מחאה ברחבת העירייה, הושג הסכם קיבוצי תקדימי שבמרכזו סולם שכר שמתגמל מורים לפי ותק, תואר אקדמי או הישגים אמנותיים. שכרם של אחדים מהמורים הוותיקים עלה באלפי שקלים. בנוסף, ההסכם הבטיח רציפות העסקה וכן תגמול מוסדר על ניהול תזמורות והרכבים.
פורום דוסטרובסקי לחקר החינוך המוזיקה והמחול, ובו קבוצה גדולה של אמנים ומרצים בכירים בתחומים אלו, הציג באחרונה קריאה להעלאת מקצוע המוזיקה למעמד לימודי הליבה. ראש הפורום, פרופ' ינעם ליף, הסביר בראיון ל"הארץ" (7.8.17), כי "הכנסת המוזיקה לחינוך הפורמלי אינה קשורה רק ביתרונות שהיא מקנה להתפתחות הילדים, אלא גם בצמצום הפערים החברתיים. אנחנו מאמינים שלכל ילד צריכה להיות הזכות ללמוד לנגן, ללא קשר ליכולות הכלכליות של המשפחה שלו".
קריאה זו, המשקפת תפיסה חברתית־תרבותית שוויונית, צריכה להיות מלווה בשיפור דרמטי במעמד המורים. כדי שההישגים בראש העין יהפכו לסטנדרט מחייב, שיבטיח תנאי עבודה ושכר הוגנים למורי המוזיקה בכל הארץ נדרשת התגייסות המורים והרמת קול צעקה ציבורית. מורי ומורות המוזיקה, התובעים שכר הוגן, נאבקים לקיום בכבוד ומקביל מקדמים עתיד שבו יהיו זכאים כל הילדים להוראת מוזיקה איכותית.
מאבק זה יכול לייצר דינמיקה שתהפוך על פניו את הפתגם "כאשר רועמים התותחים, המוזות שותקות". במקומו נראה שכאשר המוזות פורחות, יש פחות אלימות, שנאה והסתגרות. כשילדים יהודים וערבים ינגנו יחד – אף אם הוריהם ממוצא אחר, רוסי או אתיופי, מזרחי או אשכנזי, דרוזי, מוסלמי או נוצרי – נוכל לבנות כאן חברה סובלנית ותרבותית יותר.
