מען מטפח תרבות של עשיה, של נתינה, של אמון בכוחם של העובדים לשנות, ביחד עם אמנים, מתנדבים, נשים, ונוער. אנו מקווים שנצליח ליצור בגינה מפגשים בין נוער יהודי וערבי ולהנחיל לשניהם את הגישה של הצורך לשנות ולבנות אלטרנטיבה.
בנובמבר האחרון, בעיצומו של יום עבודה בגינה הקהילתית הסמוכה למשרד מען החדש בחיפה שאל אותנו שכן סקרן מה הקשר בין ארגון עובדים לבין גינה קהילתית.
באותו זמן עמלו בגינה מתנדבים ומתנדבות בניצוחו של גנן מקצועי. הם ניסרו עמודי חשמל, סחבו אדמה וקומפוסט במריצות, ושתלו ירקות ותבלינים. בנוסף, על גג המקלט הסמוך התקבצו מספר בחורות צעירות סביב קולעות הסלים של בית היוצר של סינדיאנת הגליל מכפר מנדא, שתרמה יום פעילות לפרוייקט. לידם התאספו ילדי שכנים וילדי מתנדבים, יהודים וערבים, ועסקו בהכנת בצק ואפיית פיתות על סאג', בניהולו של מתנדב מארגון הנוער של מען. אחרים עיטרו חלק מגג המקלט, שעל חלקו הוטבעו הדפסים אמנותיים. גם מספר נהגי משאיות נכחו במקום, חלקם באו להתרשם ולהביע הזדהות, וחלקם לקבל סיוע משפטי. כל זה גרם לכך, שבטרם קיבל השכן תשובה לשאלתו, הוא נדבק בהתלהבות הכללית והצטרף לעבודה. למען ולמתנדבים הרבים שהגיעו למקום היתה הזדמנות להתוודע וליצור קשרים חדשים.
ההצלחה של הגינה לא היתה מובנת מאליה. בכלל, הקמה של גינה איננה דבר פשוט. היא דורשת מספר תנאים ביניהם ליווי של צוות גינון מקצועי וקהילה תומכת. החברה להגנת הטבע, שהצטרפה ליוזמה מרגע הראשון, תרמה לנו גנן. למרות זאת, בהתחלה הכל נבאו לגינה כשלון. העירייה וגם השכנים ציפו שיהיו מעשי חבלה. השכנים לא ציפו שהעירייה תעמוד בדבריה ותספק נקודת מים. אבל כל רואי השחורות התבדו. הראשונים שבאו לעבוד היו בדיוק אותם הילדים שהכל חששו שיחבלו בגינה. מען דאג לספק להם גם עבודה וגם פעילות כיף. בשני ימי העבודה הראשונים, השכנים צפו מרחוק, אך בכל זאת השגיחו שלא יהיו חבלות. מתנדבים הגיעו ונשארו. אחרי חודש וחצי, ביום העבודה השלישי העירייה סיפקה נקודת מים וטפטפות, השכנים הצטרפו, והגינה הוקמה.
אין ספק שהמפגש בין אנשים שלא היו נפגשים בנסיבות אחרות, מהווה חלק מהתשובה לשאלה. שכונת הדר היא שכונה יפהפיה שירדה מגדולתה. פעם היא היתה מטופחת וגרו בה נכבדים ואנשי המעמד הבינוני והגבוה. כיום היא שכונת עוני טיפוסית, עם ההזנחה, הלכלוך והעליבות האופייניים לשכונות עניות, ועם העירוב החיפאי המוכר של משפחות ערביות ותיקות, רוסים שאינם מדברים בעברית ויהודים חסרי אמצעים. אבל יש בהדר דבר מה נוסף, המייחד אותה – יש בה קהילה צעירה של סטודנטים, אמנים ויוצרים, שמקבלים מהעיריה ומהאוניברסיטה עידוד לגור בשכונה לפעול בה לשינוי חברתי ולעודד דו קיום בין יהודים וערבים.
המפגש שנוצר בגינה בין האוכלוסיות האלו, חופשי מהמחסומים הרגילים שבין מעסיק לעובד, בין תייר למקומי, בין סטודנט לשיפוצניק, בין יהודי לערבי ולרוסי, יוצר דינמיקה רב תרבותית ושוויונית, שאפשרה לשבור דעות קדומות וסטראוטיפים ולהתגבר על מחסום השפה. הצעירה המודרנית נוכחה שיש לה מה ללמוד מהקולעת מכפר מנדא, למרות הפערים התרבותיים שהתבטאו גם בלבוש, והקולעת נהנתה מחברתה של הצעירה, ומרצונה ללמוד. השכן שיצא לעבוד עם המתנדבים לא הרגיש מנוצל או נחות, אלא נהנה מהעבודה בצוותא ומהמראה החדש שהשכונה לובשת. מי שרצה קיבל עם סיום העבודה עץ לשתול אצלו בחצר, ואפילו שניים. בשבת, אחרי שנשתלו השתילים והגינה קבלה צורה, השכנים יצאו החוצה להנות. אחד השכנים, סלאם מסרי אמר "אנחנו מתחילים להיות גאים בשכונה. כיף לצאת החוצה ולראות ירוק בעיניים, וכיף שיש מה לעשות בחוץ".
החיבור בין אנשים מלאומים ותרבויות שונים נוגע בחלק חשוב ממה שארגון העובדים מען עוסק בו יום יום כאשר הוא מאגד עובדים. בשורותיו ניתן למצוא יהודים וערבים, מהגרים מחבר העמים ומאתיופיה. כולם עובדים ביחד, אך לעולם אינם נפגשים חברתית, ומעולם לא ביקרו בבתיהם של חבריהם לעבודה. אם ניקח כמשל את נהגי המשאיות שמען מארגן, כל קבוצה מסתגרת בעצמה, ומשוכנעת שהאחרים הם שגרמו לירידה בשכר ותנאי העבודה, ולהדרדרות בענף, כי הם מוכנים ל"מכור" את עצמם בכל מחיר. ההפרדה והחשדנות מהוות מתנת חינם לבעלי חברות התובלה. אלו חוששים יותר מכל מהקמה של ועד עובדים, שתנאי מוקדם לו הוא אחדות ואמון בין העובדים.
המושג של גינה קהילתית ששייכת לכל השכונה, ואינה רכוש פרטי של אף אחד, וגם לא נשלטת ע"י העירייה, הוא חדש וגם זר לתושבי השכונה. העובדה שאנשים באים לעבוד בהתנדבות שלא על מנת לקבל שכר, פעם אחרי פעם, יוצרת תובנות חדשות. בעבר, התושבים התרגלו לחשוב, שמאחורי כל מעשה של התנדבות או נתינה יש אינטרס נסתר של ניצול. הם חושבים שאין טעם להתנדב, כי ממילא אי אפשר לשנות שום דבר. נסיון העבר לימד אותם שכל מה שעשו מחוץ לבתיהם הפרטיים נגנב או הושחת, וכי איש לא העריך את מאמציהם.
הגישה הזאת יצרה חוסר אונים, יאוש וכעס. היא השאירה את השכונה ותושביה, ואת רוב החברה, במצב של עליבות, נטיה להאשים גורמים מבחוץ למצבם הקשה, ובעיקר בפסיביות. למה להתאמץ ולעשות שינוי מוחשי בחיים, אם תמיד אפשר לנופף בסיסמאות לאומניות יהודיות, המפנות את האשם כלפי ערבים, כי הם חסרי תרבות; או לחלופין להאשים את הממסד היהודי באפליה נגד הערבים, ובהזנחה מכוונת של השכונה; או להאשים את הרגלי השתיה של הרוסים, וכן הלאה.
זהו הקושי הגדול ביותר שעומד מול כל ארגון חברתי או פוליטי המבקש לשנות את המצב, ובכללם ארגון העובדים מען. מען רואה את ההקמה של ארגון עובדים כחלק מהקמת תנועה עממית לשינוי, מותנה ביחסי שיתוף ואמון בין עובדים ערבים ליהודים. מען אינו עוסק במחאה גרידא, אלא מקים, לפעמים יש מאין, אלטרנטיבות. מען מטפח תרבות של עשיה, של נתינה, של אמון בכוחם של העובדים לשנות, ביחד עם אמנים, מתנדבים, נשים, ונוער. אנו מקווים שנצליח ליצור בגינה מפגשים בין נוער יהודי וערבי ולהנחיל לשניהם את הגישה של הצורך לשנות ולבנות אלטרנטיבה. הדיבר הראשון של התרבות שמען מטפח הוא Yes, we can לשנות את המצב, לעשות צעד, ולו גם קטן, קדימה. ולכן הקמה של גינה קהילתית משתלבת היטב בבניה של כח חברתי ופוליטי המנוגד לכוחות השולטים היום בכלכלה, בתרבות ובמדינה, ומשלימה אותה.
