ב-25.9 נפל אל מותו מוחמד יוסף ג'בור (35), עובד בניין פלסטיני, בתאונה בבאר שבע. ג'בור הועסק על ידי חברת הבניין "י.ח. דמרי בע"מ", שמנכ"לה, יגאל דמרי, צוטט כמה ימים קודם בכנס יזמי נדל"ן באמירה הפטליסטית: "ימותו אנשים, אין מה לעשות, זה ענף מסוכן". אחרי מותו של מוחמד ג'בור ערכו מפקחי מנהל הבטיחות בדיקה באתר של חברת דמרי ומצאו ליקויים הנוגעים לעבודה בגובה. יתכן בהחלט שהקפדה על הוראות הבטיחות היתה מצילה את חייו.
הגישה שתאונות בענף הבניין הן גזירת גורל שאי אפשר למנוע אותה משרתת היטב את הקבלנים. אלו מעבירים את הביצוע לקבלני משנה, וכאשר מתרחשת תאונה מסירים כל אחריות מעצמם. התוצאה היא שמראשית שנת 2016 נהרגו באתרי הבניה בישראל 45 עובדים, ולמעלה ממאתיים נפצעו קשה. עד לפני שנה הנפגעים לא השאירו כל סימן, העבודה באתרים המשיכה מייד אחרי פינוי הגופה, תאונה קטלנית היתה זוכה במקרה הטוב לשורה רצה בשולי אתרי החדשות, והנפגע נשאר אלמוני. קמפיין ציבורי שהחל לפני שנה הצליח לשנות את המגמה הודות ל"קואליציה למאבק בתאונות הבניין" ו"הפורום למניעת תאונות עבודה": מעתה, שמות הקרבנות, תמונותיהם ושמות החברות האחראיות לתאונות מתפרסמים.
אולם בקמפיין החשוב הזה בולטת העדרותם של עובדי הבניין. במקרים רבים מאמצים העובדים גישה פטליסטית שהתאונות הן מכת גורל שאין לה תרופה, וקולם לא נשמע. מי שמגיעים לבית אבלים להציע עזרה נתקל בגירסא סגורה, ובמסך של ערפול. איש אינו רוצה לדבר על נסיבות התאונה, להודות בכך שהעובד לא היה מבוטח או שלא היה לו ביטוח פנסיוני. הסיבה לכך היא שלעיתים קרובות הקורבן הוא בן משפחתו של הקבלן או שהם מאותו הכפר, ואת הכביסה המלוכלכת משאירים בפנים, גם על חשבון האלמנה והילדים.
לאחרונה נתקלנו במקרה שבו ידידים פנו למשפחת עובד שנהרג בתאונת בניין, והציעו לה למנות מול הרשויות והקבלן שהעסיק את העובד עורך דין שאינו בן הישוב, והוא בעל נסיון רב ומוניטין בתיקי נזיקין ותאונות עבודה. המשפחה הסכימה, אבל בעקבות לחצים שהופעלו עליה מצד הקבלן, שהיה קרוב משפחה, היא מנתה עורך דין המקורב לקבלן. כך וויתרה המשפחה על ייצוג מקצועי חף מקומבינות, והקבלן השתלט על הגירסא שדווחה לרשויות.
"אני נתקל במקרים כאלו כל יום", אומר עו"ד מוחמד דחלה המתמחה בטיפול בתאונות עבודה ותיקי נזיקין. "כדי לקבל פיצוי, עובד שנפגע או או בני משפחתו של עובד שנהרג חייבים להגיש תביעה ולהוכיח שהתאונה נבעה מרשלנות. עובדים המועסקים על ידי קרובי משפחה נמנעים על פי רוב מהגשת תביעת נזיקין נגד הקבלן או נגד החברה ששכרה את שירותיו, והמשפחות נשארות ללא תמיכה כלכלית שיכולה לסייע להן להתמודד עם האסון".
בנוסף, סכום התביעה תלוי בשכרו של העובד. פועלים רבים מסכימים לקבל שכר מינימום ולצדו תשלומים בשחור, שאינם מזכים בפיצוי בעת תאונה. העובד או שאריו גם לא יקבלו גימלה של קרן הפנסיה אם הוא לא בוטח פנסיונית על פי שכרו האמיתי. כאשר קבלן התרשל ולא פתח לעובד קרן פנסיה חובתו לפצות אותו לכל חייו אם תוגש נגדו תביעה, אולם כאמור, זה נדיר. כך קורה שעובדים שנפגעו ובני משפחותיהם נאלצים להתמודד עם האסון לבדם.
מייד אחרי התאונה מתחילה ריצה מתישה אחרי המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח, ושם נתקלים בקושי גדול. מסביר ממונה הבטיחות חסן שולי: "מאחר וקבלני המשנה מתחרים ביניהם על מכרזים על ידי הוזלת עלות העבודה, רבים מגיעים למצב של פשיטת רגל. רבים מהעובדים שעולים על הפיגומים מועסקים על ידי קבלנים שאין להם מרווח תמרון כלכלי מינימלי, ושאינם משקיעים בתלוש תקני, במעקות בטיחות או בתנאים סוציאליים."
עם כל החשיבות של ניהול קמפיין תקשורתי וחיזוק מערך האכיפה והענישה, אין תחליף לעמדתם של עובדי הבניין עצמם. העובדים בשטח הם הראשונים שיכולים לעצור קבלנים רשלנים ולדרוש מיגון ותנאי עבודה בטוחים. כל עוד עובדי הבניין לא יתנערו מהתלות ההרסנית במשפחה המורחבת על קבלני המשנה ועורכי הדין שלה, ויסכימו לוותר על תנאי בטיחות, ועל רישום תלוש מסודר עם זכויות סוציאליות, הם ובני משפחותיהם ימשיכו להיות קורבנות. אין די במאבק של ארגוני החברה האזרחית לשינוי דפוסי העבודה בענף הבניין, וגם לא בהחמרת הפיקוח והענישה הממשלתים. עובד שרוצה להבטיח את עתידו ואת עתיד ילדיו לא יכול להכפיף את עצמו לשיקולים משפחתיים וחמולתיים שאבד עליהם הכלח.