הייתי בטוחה שפעולת הנוער המיועדת לתלמידי כיתה י' בבית ספר טרה סנטה ביפו לא תעבוד הפעם, כי היא הולכת לנגוע בדבר שנראה לי מובן מאליו, ממש אקסיומה: כוחו של הפרט לעומת כוחה של הקבוצה. זה כבר הוכח בעבר והופנם, ויש בלי סוף פתגמים על חשיבות שיתוף הפעולה כגון "יד אחת לא מוחאת כפיים", ופתגמים וסיפורים אחרים ששיננו בהיותנו ילדים. על כל פנים נתתי צ'אנס לפעולה הזאת של "הנוער למען שינוי חברתי" של ארגון העובדים מען, כי נזכרתי שבכל זאת מדובר בנוער של ימינו שהראש שלהם תקוע עמוק בתוך האייפונים והמחשבים, ומנותקים מסביבתם, והדגש בימינו עבר לפתגמים אחרים שמפארים את הפרט ומטפחים את האינדיבידואל, כגון, אדם לאדם זאב, ואם אין אני לי מי לי, ובערבית אומרים "כול וואחד יא רב נפסי" (כל אחד אומר- אלוהים, קודם אני) וכיו"ב.
עם חבילה גדולה של בלונים וקופסת סיכות, הכרזתי על תחילת המשחק. כל אחת ואחד מהתלמידים לקח בלון, התבקש לכתוב עליו את שמו, ומשימתו היתה להגן על הבלון מהאיש עם הסיכה. הפעולה היתה אמורה להיגמר צ'יק צ'ק, אך העובדה שמי שקיבלה את התפקיד היתה בחורה, הכי לא תוקפנית שבעולם, הסיפור נמשך ונמשך. כדי לזרז את העניינים הצעתי לה שתקח לה "משת"פ" (בחור) שיעזור לה לסיים את מלאכתה.

תוך כדי הפעולה התלמידים התרוצצו כמו משוגעים בניסיון להגן על הבלון, חלקם אפילו ממש טיפסו על הקירות, היו שביאושם ברחו מהכיתה, וכאלה שהתחבאו מתחת לשולחנות. ורק בחור אחד עמד לו בשקט, בלי בלון בידו. זהו מוחמד, בחור כלבבי, עצבני ופיקח. ואני אמרתי לעצמי, אין סיכוי שהוא איבד את הבלון. ברוגע ושקט גילה לי שהוא החביא את הבלון בתוך הארון שבפינת החדר, והוא נצמד לארון להגן על "בלונו". הפעולה הסתיימה מבלי שמישהו אפילו שם לב אליו או ניסה להתקרב אליו.
בשלב השני, ה16 תלמידים התחלקו לארבע קבוצות, כשלכל קבוצה בלון אחד. הפעם בחרתי במוחמד. והוא ניגש למלאכה בכל הרצינות. בזמן שהקבוצות התארגנו להם ואף בחרו להם טקטיקות של הגנה, הוא פנה לארון שלו והקיף אותו בערימה גדולה של כסאות. ואז פנה לעבודה. לא היתה עבודה קלה, אך הצליח בשלוש מתוך ארבע הקבוצות. היה ממש כייף לעין לראות את שיתוף הפעולה שהיה חצי ספונטני בין התלמידים, במהירות רבה התגבשו סביב הבלון שלהם ועשו ככל יכולתם להגן עליו.
לבסוף כל הכיתה התבקשה להיות קבוצה אחת עם בלון אחד, ומוחמד היה אמור לפוצץ להם את הבלון, אך ממש לא היה לו סיכוי. אחרי שתי דקות הודעתי על סוף המשחק, והתיישבנו לדיון.
מה היה לנו כאן? איך הרגשתם בפעולה? איפה היה לכם קל יותר או קשה יותר להגן על הבלון שלכם? בסקר מהיר של התשובות, יצא שהרוב היה בעמדה שעדיף הקבוצה. אך כמה חבר'ה ציינו שהיה עדיף להם כשפעלו לבד. "אין כמו לסמוך על עצמך", "מספיק שאחד מהקבוצה העיף את הבלון, התנהג בצורה לא אחראית, סיכן את הבלון וכולנו איבדנו אותו", "קשה לתאם עם כולם מה צריך לעשות", מוחמד פתח בכך שהוא לא היה צריך את הקבוצה, הוא פשוט פעל בשכל, שמר על הבלון שלו ולא סיכן אותו. הוא גם אמר, שכקבוצות הם לא פעלו נכון, הם יכלו לשים את הבלון בארון, ולשמור עליו כולם, ולכן הוא שם את ערימת הכסאות שם כדי שלא יעשו זאת. אך מסתבר שאיש לא חשב על הטקטיקה הזאת, גם לא אני. אמרתי: אך כשהבלון שלך בארון, הוא חנוק, הוא למעשה קבור, הוא יכול להרקיב שם בפנים. ענה: אבל כך הוא יהיה מוגן, אני לא רציתי לסכן אותו. ג'מילה קפצה, עדיף שהבלון יראה את האור, וללכת עם האמת שלך נגד כל הסיכויים. אך מוחמד התעקש שכך היא יכולה לאבד גם את עצמה וגם את האמת שלה.
אמאני, אמרה, שהבלון בשבילה הוא כמו חלום, צריך לטפח אותו, אסור לקבור אותו, חשוב להלחם עליו מול כל העולם. כי זאת הזכות שלנו ואסור לוותר. מעניין היה לראות שדווקא הבחורות היו לוחמניות, והבחור היה מגונן. אמרתי, נראה ששתי העמדות נכונות, השאלה באיזו סיטואציה, ועכשיו נסו לדמיין שהבלון הוא הילד שלכם, והוא בסכנה, פעם אחת אתם לבד ופעם אתם עם קבוצה, באיזו טקטיקה הייתם בוחרים? האם הייתם מסכנים אותו בשני המקרים? מוחמד בשלו, וג'מילה מתעקשת שעדיף ללכת עד הסוף ויהיה מה שיהיה, היתר עוד חושבים מה לעשות. הפעם כרימה אומרת, כשאנחנו קבוצה אין צורך לשים אותו בארון, כי אז אנחנו משמשים כמו ארון אנושי שמגן עליו.
שימו לב שכאשר מוחמד היה לבד, הוא פעל נכון, הוא לא רצה לסכן את הבלון-החלום-הילד שלו, ונאלץ "לדחות", להדחיק, או אולי אפילו לקבור אותו כדי להגן עליו, מתוך חשש לחייו. אך כאשר הוא בקבוצה רמת הסיכון אליה נחשף חלומו היא נמוכה הרבה יותר, ויש לו מעטה הגנה משמעותי יותר, וכך הוא יכול לשלוף את החלום אל האור, ולהגשים אותו.
לג'מילה שעוד לא נרגעה מהעניין שהיה נכון לשים את הילד בארון כשאתה לבד, ולכל הקבוצה, סיפרתי על הסצנה מהסרט "החיים יפים" כאשר האב, שפעל לבד, בסביבה פאשיסטית נאלץ להחביא את הילד שלו בארון, וכך הוא הציל את חייו. ג'מילה אומרת ומה זה יעזור לו לחיות בלי אמא ואבא, לבד בעולם, עניתי, אבל הוא זכה לחיות, ועצם החיים הם ערך עליון שהיה שווה את המאבק.
הדיון ארך 7 דקות, המשמעותיות ביותר בשבילי מזה זמן רב. היה מרגש לשמוע מהנוער דיבורים על חלומות ועל זכויות, עד דרכי הגנה והתמודדות להגשמתם. לא רק אייפונים יש להם בראש, יש עוד מקום לחלומות וערכים.
איסים esim חבילות גלישה