פורסם בדה מרקר, ב-27.10
בשנים האחרונות לא ננקטה ענישה נגד אף קבלן שסרח, ומועצת הקבלנים אף דנה בצעדים להקטנת הפיקוח
בחברת האחים שגראווי טוענים שפשיטת הרגל אינה נובעת מפרויקט בעייתי אחד, אלא משיטת העבודה בענף: מחיר הפרויקטים לביצוע אינו ניתן לשינוי, והחברה נאלצה לספוג התייקרויות של חומרי הבנייה ושכר הפועלים. לאלה מתווספים שינויים בתוכניות, עיכוב בתשלומים וגרירת הפסדים מפרויקטים קודמים. מנהל החברה, כאמל שגראווי, שצוטט אחרי קריסת המרפסות של גינדי בחדרה לפני שנתיים, אמר: "מחיר הברזל עלה, וחברות הביצוע חנוקות. אני שומע כל הזמן שיש קבלנים שמחפשים לחסוך בברזל ומחפשים קונסטרוקטורים שיאפשרו זאת".
הודאה כזו של קבלן מוביל היתה אמורה להדליק נורות אדומות, אלא שדבר לא נעשה. ההמלצות החשובות של ועדת זיילר, שהוקמה בעקבות אסון ורסאי, שוכבות על המדף. יש יסוד לחשש שגם האסון ברמת החייל יישכח בלי שיוסקו מסקנות.
אף גורם אחראי במשרדי הממשלה לא נזעק ונראה כי המגמה היא להפחתת פיקוח ורגולציה. רשם הקבלנים מאשר כי בשנים האחרונות לא ננקטו צעדי ענישה נגד אף קבלן שסרח, ומועצת הקבלנים, שבראשה עומד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, דנה בצעדים "להקלת הנטל הרגולטורי" — שפירושה התרת הרסן והקטנת הפיקוח.
בשטח חוסכים לא רק בברזל, אלא בעיקר בהקפדה על הוראות הבטיחות. החוק קובע ניתוק קשר בין היזם לבין העובדים שעולים על הפיגומים. יתרה מכך, לא רק שליזם אין אחריות פלילית על תאונות חמורות, אלא שגם מנהלי חברת הביצוע והמהנדס פטורים מאחריות. אנשי מקצוע, ובראשם יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות דני מריאן, טוענים כי אם תורחב האחריות הפלילית, שכיום מוטלת אך ורק על מנהל העבודה באתר, הדבר יגרום לשיפור דרמטי בתחום הבטיחות.
חלק מהעובדים שנפצעו באתר של חברת דניה סיבוס ברמת החייל הועסקו על ידי קבלן מאום־אל־פחם, שמצדו הפעיל איש קשר מהכפר ברטעה. עד היום, יותר מחודש אחרי האסון, משפחות הפצועים אינן יודעות מי המעסיק שלהם. דניה סיבוס לא הכירה את העובדים, לא הכשירה אותם לעבודה וספק אם יכלה לוודא שהם בעלי הסמכה מתאימה.
כל זה קורה כאשר ענף הנדל"ן בישראל נמצא בהתרחבות כבר יותר מעשור וחברות הייזום והתשתיות מדווחות על גידול ברווחים. הממשלה משקיעה מליארדים בפרויקטים של תשתיות — אך נמנעת מלעשות שימוש במנופי ההשפעה ולכפות סטנדרטים של בטיחות. גשרים ובניינים מודרניים נבנים באתרים שמתאימים למאה ה–19. נדרשת כאן פעולה מערכתית הכוללת הטלת האחריות על שדרת הניהול ולא רק על הש"ג (מנהל העבודה), הגברת הפיקוח, ושימת קץ לשיטה הקלוקלת של קבלנות המשנה שהורגת את עובדי הבניין.
