אמא שלי הייתה מורה, ועכשיו גם אני. בילדותי היה נדמה לי שמורה הוא מקצוע מצוין לאישה שהיא גם אמא. באחת וחצי היא כבר בבית, מגישה את השניצל לארוחת הצהריים של אחרי בית הספר. היום, כשאני מלמדת קולנוע דוקומנטרי ועיתונאות במוסדות להשכלה גבוהה, קוראים לי 'מרצה', או ליתר דיוק, 'מרצה מן החוץ'. אני עדיין חושבת שהוראה היא מקצוע מצוין, גם לנשים וגם לגברים. רק שהשניצל הסמלי נעלם מהתמונה. כדי להתפרנס מהוראה היום, צריך לעבוד יותר שעות וביותר מקומות.
עבורי, בניית לוח העבודה השנתי היא מלאכת מחשבת מורכבת, הליכה על פי תהום של שיקולים: מצד אחד, צרכי המערכות בכל אחד מארבעת או חמשת מקומות העבודה; ומצד שני, לוח הזמנים של הילדים, של החוגים ושל 'ימי הסבתא והסבא'. הסטודנטים כבר יודעים שכשהשיעור מסתיים בשתיים או שלוש אחרי הצהריים, המרצה שלהם נעלמת מהכיתה במהירות שיא, ודוהרת לעבר נתיבי איילון כדי להגיע בזמן לגן ולבית הספר.
בכך ה'מרצה מן החוץ' אינה שונה משאר מאות אלפי האמהות העובדות בישראל (ואכן, מספר הנשים המשתתפות בשוק העבודה בישראל גבוה מאוד יחסית לאירופה, למשל. זה נתון שתמיד ממלא אותי גאווה משונה, אם בדרך כלל הוא מופיע לצד נתון נוסף, והוא ששכרנו, יחסית לגברים, נמוך למדי). בהשוואה לנשים אחרות, החיים של מרצה עצמאית, כמוני, דווקא טובים: לוח השנה האקדמי לא כולל עבודה ברוב החגים ובקיץ, וסוגר מעט את הפער בין מספר ימי החופשה של הילדים לאלה של אמא.
אז מה הבעיה? הרעיעות, או באנגלית, Precariousness של שוק העבודה בכלל פוגעת במיוחד במרצות שאינן עוסקות במחקר. אני מלמדת את מה שאני יודעת מעבודתי כעיתונאית וכבמאית קולנוע תיעודי. הייתי שמחה להמשיך לעבוד במקצועות היצירתיים והמרתקים האלה כעצמאית. אלא ששעות העבודה רבות וקשה לתכנן אותן; והתגמול הכספי כה צנוע, עד שבשנים בהן הילדים קטנים וחינוכם עולה אלפי שקלים נטו בחודש, זה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי. אפשרויות הבחירה מצטמצמות.
אני בוחרת בסיפוק שבעבודת ההוראה ובגמישות של בניית לוח העבודה השנתי על פי יכולתי. אלא שאני גם חולמת על מחויבות הדדית מעוגנת בהסכם, ביני ובין מקומות העבודה שאני לומדת לכבד ולאהוב. לבתי ספר לאומנות ולתקשורת יש צבע, אופי וחזון שמתפתחים בהתמדה. הקשרים שנוצרים בין המרצות והמרצים לסטודנטים נמשכים לאורך שנים. מה שנפתח בכל שנה מחדש, הוא היקף ההעסקה. ברור שכמות העבודה תלויה בהיקף ההרשמה ובמקורות המימון של בתי הספר. אבל ברור גם, שמעמדן של המרצות רעוע, רעוע מדי.
התארגנות עובדות ועובדים בהסכם קיבוצי היא צעד תובעני כלפי הנהלת בית ספר. הוא תובע הגדרה של תנאי השכר והעבודה בהסכם מחייב, שיכול לעלות למעביד כסף. אבל הוא גם יוצר הכרה, המשכיות וערבות הדדית; ערכים שחיוניים לכל עובד, ובכלל זה המרצה, האימא, האישה ששואפת גם ליצור, גם ללמד, וגם להספיק מדי פעם לאכול ארוחת צהריים עם הילדים.
* איילת בכר היא מרצה לקולנוע תיעודי ולעיתונות בבתי ספר להשכלה גבוהה.
