פורסם בדה מרקר, 20.7.2016
מאת ופא טיארה ומיכל שורץ
העסקה פוגענית של עובדים זרים גורמת לאבטלה בקרב ישראלים שמוכנים לעבוד בחקלאות, ובעיקר בנשים ערביות
שיווק פירות וירקות מחקלאים ישירות לצרכנים בכיכרות הערים הוא הצעקה האחרונה. החקלאים מוחים על פערי התיווך האדירים שהופכים את הגידול לבלתי כלכלי ומעלים את מחירי התוצרת לשמים, וגם קונים את לבם של הצרכנים – שקונים בזול, מצילים חקלאים עבריים המטפחים את אדמת המולדת, וגם מתקוממים נגד המונופולים המושחתים.
הבעיה היא שהציבור הישראלי, שתומך בחקלאים המוחים נגד הקיפוח, לא שם לב שגם החקלאים מקפחים – הישראלים לא מתעניינים בשאלה מי עובד בשדות ובחממות. ענף החקלאות מופעל בידי 25 אלף פועלים תאילנדים ו-1,000 עובדים מסרי לנקה, שמוכנים לעבוד הרבה יותר משמונה שעות ביום תמורת שכר מינימום. עובדים זרים אלה מאיישים 60% ממקומות העבודה בחקלאות.
ואם לא די בכך, באחרונה פורסם כי תוכנית להכשרת סטודנטים ממדינות מתפתחות בשימוש בטכנולוגיות חקלאיות ישראליות חדישות משמשת בפועל ערוץ להבאת פועלים זרים לחקלאות. מספר הסטודנטים המגיעים במסגרת זו כבר מגיע ל-4,000, שהם 16% מכלל העובדים הזרים בחקלאות בישראל, והוא עולה כל שנה. מתברר כי מאז 2013, כשישראל חתמה עם ממשלת תאילנד על הסכם להגבלת הסכום שהעובדים משלמים לחברות כוח האדם, חברות אלו מצאו דרך להביא כוח אדם זול לחקלאות במסווה של השתלמות – ומספר הסטודנטים קפץ פי שלושה.
ההעסקה הפוגענית של עובדים זרים גורמת לאבטלה בקרב ישראלים שמוכנים לעבוד בחקלאות כדי להיחלץ ממעגל העוני, בעיקר נשים ערביות – שאינן יכולות להתחרות בעובדים זולים שזמינים 24 שעות ביממה, ולכן הן נשארות בבית. מתוך 422 אלף נשים ערביות בגילים 19–65 רק 33% מועסקות, לעומת 83% מהנשים היהודיות. הסיבה העיקרית לכך היא היעדר מקומות עבודה, שהיא בעיה כרונית ביישובים ערביים.
ככל שרמת ההשכלה של נשים ערביות נמוכה, כך יורדת השתתפותן בעבודה. רוב הנשים הערביות, 76%, הן בעלות השכלה של 12 שנות לימוד או פחות, ורק 28% מהן עובדות. זוהי השכבה שמחפשת באופן פעיל עבודה בתחום החקלאות. נשים אלו יכלו להיקלט בענף החקלאות ולצאת ממעגל העוני, כפי שפרויקט נשים וחקלאות של ארגון מען מוכיח כבר 11 שנה, וזה לא יעלה לממשלה אפילו שקל. אלא שבניגוד להמלצות כלכלנים של משרד האוצר ובנק ישראל, ממשלות ישראל עודדו את ענף החקלאות להיות תלוי בעובדים זרים – במקום לסבסד את ענף החקלאות כנהוג במערב, ולספק פרנסה לעובדים ישראלים.
כמו החקלאים, כך גם נשים ערביות צריכות להתפרנס בכבוד. החקלאות יכולה וחייבת לתרום את תרומתה לכך, כי התמכרות של החקלאים והממשלות לכוח העבודה הזול פוגעת גם בענף החקלאות, שלא עובר מודרניזציה וייעול, ובעיקר בכלכלה הישראלית. ארגון המדינות המפותחות כבר מזמן הצביע על השיעור הנמוך של תעסוקת נשים ערביות כגורם המעקב את צמיחת הכלכלה הישראלית. הממשלה עצמה קיבלה החלטות להוריד בהדרגה את מספר העובדים הזרים, ולהעלות את שיעור התעסוקה של נשים ערביות ל-41% עד 2020 – אבל בפועל מדיניותה מעודדת אבטלה.
לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שתוספת של 30 אלף נשים עובדות בחקלאות בשכר מינימום תעלה את התוצר הלאומי, תוריד את שיעור נתמכי הקצבאות, תצמצם את הפערים ותזניק את המשק הישראלי כולו קדימה. אבל בממשלה כמו בממשלה, דיבורים והחלטות לחוד, ומעשים לחוד.
צילום: נועה קוזק
