מנכ"ל חברת סודה סטרים מתיימר להעניק לעובדיו הפלסטינים זכויות שוות ומציג את פעילותו באזורי ההתנחלויות כ"אי של שלום". בפועל, רחוק מצבם של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות מתיאור אידילי זה. רובם הגדול מועסק בשכר עלוב וללא זכויות. מפעלים כמו סודה סטרים החלו לשלם שכר מינימום רק תחת לחץ של תביעות משפטיות. עד היום חותרים המעסיקים הישראלים בהתנחלויות לבטל את החלטת בג"ץ מ-2007 לפיה, חוקי העבודה הישראלים תקפים באזורים אלו. רק מאבק עיקש של העובדים בתמיכת ארגוני עובדים פלסטינים וישראלים יכולה להבטיח את זכויותיהם.
סקארלט ג'והנסון כלל לא התכוונה לכך. אך העובדה שהשחקנית ההוליוודית ייצגה את חברת "סודה סטרים" הפועלת באזור התעשיה מישור אדומים, תוך טענה שהעובדים הפלסטינים מקבלים את מלוא הזכויות ממש כעובדים הישראלים, עוררה סערה תקשורתית בינ"ל. נוכח דברי הביקורת לפיהם נמצא המפעל בשטח כבוש ומפר בזאת את החוק הבינלאומי, טען מנכ"ל סודה סטרים, דניאל בירנבאום, כי: "אנו מאוד גאים במפעל שלנו במישור אדומים. חשוב להבין, זה מפעל שמעסיק ישראלים וגם פלסטינים. כל העובדים במפעל הם שווי זכויות. אנחנו קוראים לזה 'אי של שלום'". (ישראל היום 3.2.14).
המציאות בשטח רחוקה מלהיות "אי של שלום". מאז שנות השבעים פועלים בהתנחלויות שבגדה המערבית מאות מפעלים, בתי מלאכה, משקים חקלאיים ואתרי בנייה, שמעסיקים 20 אלף עובדים פלסטינים בכל רגע נתון. מקומות עבודה אלו נוהלו במשך שנים הרחק מעין התקשורת. בעלי עסקים זכו להטבות מופלגות במחירי חכירת הקרקע, להנחות בתשלומי מסים, והעסיקו עובדים בשכר נמוך בהרבה מהמקובל בישראל וללא זכויות סוציאליות. כל זאת חרף קביעת בג"צ קו לעובד בשנת 2007 כי אין כל בסיס חוקי לאפליה בין עובדים פלסטינים לישראלים, וכי חוקי העבודה הישראלים חלים ומחייבים גם מעסיקים ישראלים בהתנחלויות.
העסקת עובדים פלסטינים כרוכה בהליך רישום והנפקת היתרי עבודה מיוחדים מצד מפקדת התאום והקישור של המנהל האזרחי הישראלי, אותם יש לחדש מדי כמה חודשים. עם זאת, אין כל פיקוח על תנאי ההעסקה ואין אכיפה של חוקי העבודה ותקנות הבטיחות. פקחי משרד העבודה רשאים כיום לבדוק רק סעיף אחד בתנאי העבודה של הפלסטינים – חוק שכר המינימום. אלא שגם זה לא נעשה. אין בנמצא ולו מעסיק ישראלי אחד שהועמד לדין על הפרת חוקי עבודה באזורים הללו. למעשה, הפכו אזורי ההתנחלויות לשטח הפקר, הנמצא מחוץ לפיקוחן של רשויות אכיפת החוק הישראלים, שהרי אינם תחת ריבונות ישראלית.
עלויות השכר של עובדים באזורים אלו עומדים על בין רבע למחצית עלות השכר של עובדים בישראל. רבים מקבלים שכר במזומן ללא תלוש שכר וללא תנאים סוציאליים. חברת סודה סטרים ובנוסף לה עוד עוד כמה חברות משלמות אמנם לעובדיהן שכר מינימום בהתאם לנקבע בחוק, אך רוב העובדים המועסקים באזורי ההתנחלויות עדיין מנוצלים באופן בוטה. כך לדוגמא עובדים רבים מדווחים על שכר של 90 ל-130 ₪ ליום עבודה של 8-10 שעות (שכר המינימום ליום של 8 שעות בישראל הוא 185₪)
מאבק לקביעת בסיס חוקי
סודה סטרים הנו אחד מבין כמה מפעלים גדולים, וביניהם אקסטל ואלומיניום קונסטרקשן, שנאלצו לעבור להעסקה בהתאם לחוק הישראלי בעקבות מאבק משפטי ארוך וקשה, שלא הסתיים עד היום: חברות אלו ממשיכות לערער על פסיקת הבג"צ וטוענות בבתי הדין כי הן חייבות רק במה שנקבע בחוק הירדני.
כך לדוגמא, מפעל בשם "ימית סינון בע"מ", הממוקם באזור התעשייה "ניצני שלום" (ליד טול-כרם), פיטר עובדים ללא מתן פיצויים. כאשר תבעו העובדים את הפיצויים טען ב"כ המפעל בבית הדין כי החוק החל עליו הוא החוק הירדני משנת 1966. אם לא די בכך, הרי שבית הדין האזורי בתל אביב פסק בנוגע לתיק זה, בנובמבר 2013, כי אין לעובדים זכויות על פי החוק הישראלי, ותבע מהעובדים הפלסטינים לשלם שכר טרחה של 20,000₪ למפעל. לאחרונה הגישו עו"ד אהוד שילוני וארגון העובדים מען ערעור על פסק דין שערורייתי זה.
הערעור על פסק הדין מתבסס על פסיקת בג"ץ קו לעובד משנת 2007. בערעורו מסביר עו"ד שילוני את הבעייתיות שבקביעה כי החוק הקובע באזורים הנידונים הוא החוק הירדני: "אזורי התעשייה הישראליים בגדה המערבית הינם ערב-רב של שיטות משפט: הבעלים ישראלים ולכן כפופים לחוק הישראלי, העובדים פלסטינים ולכן כפופים לחוק הרשות הפלסטינית, בעוד שהחוק הירדני שהיה קיים במקום לפני יוני 1967 חסר תחולה בפועל, ומועלה מן האוב" (מתוך כתב הערעור שהוגש ב-2.2.14).
האבסורד הנובע מן הפניה לחוק הירדני זועק לשמיים. לפי אמנת ז'נבה הרביעית, נמנע מכוח כובש לבצע שינוי קבוע בשטח או בחקיקה, למעט פעולות הנדרשות לצרכים צבאיים זמניים. בהקשר הדיון הנוכחי, מדובר על מפעלים שהוקמו על אדמה כבושה תוך שינוי הסטטוס קוו באופן קבוע שלא ל"צרכים צבאיים זמניים", כשבעלי המפעלים מנסים לעשות שימוש מניפולטיבי בחוק הירדני משנת 1966, שזה מכבר אינו תקף אף בירדן עצמה. זהו אינו אלא ניסיון נואל להעניק תוקף חוקי לשיטות הניצול המחפיר של העובדים הפלסטינים. כך שבמידה שבית הדין יכריע לטובת הבעלים הוא יהפוך לחותמת גומי לשיטה שבה יכול המעסיק הישראלי ליהנות מכל העולמות.
טרור היתרי העבודה
יש לציין, כי העובדים הפלסטינים באזורי ההתנחלויות אינם נהנים מחופש תנועה ובחירה. המצוקה הכלכלית ושעורי האבטלה הגבוהים באזורי הרשות הפלסטינית מאלצים את העובדים לקבל על עצמם תנאי עבודה ושכר משפילים בהתנחלויות. כל מערך הייבוא של חומרי הגלם וייצוא המוצרים המוגמרים מאזורי הרשות תלוי לחלוטין בישראל, כך שברור ש-47 שנות שלטון ישראלי מוחלט באזורים הללו ממלאים תפקיד מכריע במניעת ההתפתחות הכלכלית של הרשות הפלסטינית.
בהעדר מקומות עבודה זמינים בשטחי הרשות, נאלצים רבים לפנות לעבודה בהתנחלויות. אלא שכאן עומד בפניהם מכשול נוסף – השגת היתר עבודה חתום על ידי מפקדת התיאום והקישור הישראלית. היתרי העבודה ניתנים לתקופה של מספר חודשים בלבד ומהווים תנאי לקבלה לעבודה באזורי תעשיה, באתרי בניה או בחוות החקלאיות בהתנחלויות. עובדים פלסטינים רבים כלל אינם יכולים להיכנס ולעבוד באזורים אלו, משום שהצבא מונע מהם את הרשות לקבל היתר מסיבה כלשהי.
יתר על כן, גם מי שקיבל היתר והועסק כחוק, עלול להיות נתון בכל רגע לשלילת ההיתר. עובדים רבים מדווחים על שימוש מניפולטיבי של מעסיקים בהליך ה"בטחוני" כמניע לשלילת ההיתר, כל אימת שהמעסיק מחליט לפטר את אחד העובדים. עובד באחד המפעלים הגדולים באזור ההתנחלויות דווח, כי לאחר ששאל על-אודות זכויותיו ותבע לקבל את המגיע לו, הופתע לגלות שהיתר עבודתו נשלל. כאשר פנה למפקדת התאום והקישור לשם בירור סיבת הביטול, התברר לו כי אין כל טענות ביטחוניות נגדו. עם זאת, הוא נאלץ להמתין שישה חודשים עד לחידוש ההיתר. בכל התקופה הזו נמנעה ממנו האפשרות לעבוד מבלי שקיבל על כך פיצוי כלשהו. עובד זה וחבריו במפעל השוו את אווירת הטרור השוררת במקום עבודתם למחנה (המעצר האמריקאי בקובה) "גואנטנמו", שכן בכל רגע נתון יכול המעסיק לדאוג לכך שיישלל מהעובד היתר העבודה.
סיטואציה זו מקשה מאד על ארגון עובדים בוועד ועל התאגדותם בארגון עובדים אל מול המעסיקים. בכמה מקומות בהם ניסה ארגון העובדים "מען" לאגד עובדים, פגשנו עובדים המועסקים ללא היתר, אשר חששו שכל מהלך שינקטו בו למען מימוש זכויותיהם, יגרום למעסיק להפסיק את עבודתם בתירוץ היעדר אישורי עבודה.
הרשויות מפנות גב
רובם המכריע של המפעלים והחברות הישראליים באזורי ההתנחלויות ממשיכים לנצל את עובדיהם באופן מחפיר. אין בנמצא סטטיסטיקה ברורה הנוגעת למספר המפעלים והחברות באזורים הללו, אשר מתעלמים מן החוק ומזכויות העובדים הפלסטינים. אך פעילות השטח של מען, מזה למעלה מ-6 שנים, מעלה ממצאים מדאיגים בכל הנוגע להתנערות הרשויות המוסמכות מאכיפת זכויות העובדים.
הנוהג המקובל בבתי מלאכה הוא להעסיק עובדים ללא תלוש שכר וללא פירוט שעות עבודתם. עובדים מקבלים שכר של 2500₪ לחודש עבודה מלא (כמחצית משכר המינימום) ולא נהנים מתנאים סוציאליים. פיטורים שרירותיים ללא הודעה הם דבר שבשגרה, ועובד שנפצע מושלך אל מחוץ למפעל כחפץ שאין בו שימוש.
בעקבות כתבה שפרסמה טלי חרותי סובר, עורכת מדור קריירה בדה מרקר, במאי 2013, בנושא הפרות חוק שיטתיות באזורי התעשיה של ההתנחלויות, פנתה חברת הכנסת תמר זנדברג (מר"צ) לשר הכלכלה בנט, בדרישה לבחון את מצב זכויות העובדים באזור C. פנייתה הובילה להקמת ועדת בדיקה בין משרדית, הכוללת נציגים ממשרד הכלכלה, האוצר, מתאם הפעולות בשטחים ומשרד המשפטים, שתפקידה לקבוע במסמרות את מעמדם החוקי של עובדים פלסטינים בהתנחלויות. אולם ככל הידוע, טרם הגישה הועדה דו"ח סופי, למרות שהמועד להגשת המלצות נקבע לסוף דצמבר 2013. נראה שדיוניה של הועדה התמסמסו מבלי להניב דבר.
דרך ממשית להלחם בכיבוש
יש הטוענים כי עצם נכונותם של עובדים פלסטינים לעבוד בהתנחלויות מעניקה לגיטימציה לכיבוש. קיימת גם טענה לפיה התביעה להשוות את תנאי העבודה של הפלסטינים בהתנחלויות לאלו של העובדים הישראלים מהווה הכרה בסיפוחם של אזורים אלו לישראל. אך עבור העובדים הפלסטינים המועסקים במפעלים ובאתרי הבנייה בהתנחלויות, אין אלטרנטיבות לתעסוקה באזורי הרשות הפלסטינית, ולכן לא עומדת בפניהם ברירה אחרת.
אם נבחן את הנושא מן ההיבט הפוליטי, הרי ברור שהקמת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית לא שינתה באופן מהותי את מציאות הכיבוש, כאשר ישראל שולטת במעברים, במשאבים ובכלכלה, וקובעת מה יפעל ומה יושבת ברחבי הגדה, כולל בשטחים שבשליטה הבלעדית של הרשות. מי שקורא לעובדים הפלסטינים לעזוב את מקומות עבודתם בהתנחלויות, מבקש להעניש את העובדים. המאבק נגד הכיבוש וההתנחלויות דורש הסדר פוליטי כולל שישים קץ לגזל האדמות ולשליטה הקולוניאלית של ישראל על חייהם של הפלסטינים.
מאבקם של העובדים, בתמיכת האיגודים המקצועיים הפלסטינים וארגונים ישראלים, כמו ארגון העובדים מען, קו לעובד ואחרים, לשם השגת זכויותיהם ותנאי עבודה אנושיים, אינו סותר בשום אופן את התביעה לעצמאות פלסטינית. אדרבה, ככל שפעילותם של ארגוני העובדים חושפת בפני העובדים את ממדי ניצולם מידי חברות ומעסיקים ישראלים, כן היא חושפת גם את אופיו של הכיבוש ובה בעת ממחישה לציבור הישראלי את משמעויות הכיבוש והשלכותיו ומעלה למודעות את קיומם של עובדים הנאבקים על זכויותיהם. עובדים פלסטינים שזוכים לתמיכה ולגיבוי בדרישתם לשכר הוגן, הופכים במאבקם זה לגורם אקטיבי במאבק לשינוי המציאות ויוצרים תשתית לחברה אזרחית פעילה ודינמית במדינה הפלסטינית העתידית.
