אסף אדיב
רעב בקרב פועלי הגדה
לעובדים תושבי הרשות הפלסטינית אין ביטוח אבטלה. הדבר בלט בתקופת הקורונה, שעה שעשרות אלפים הושבתו מעבודה בשל הסגרים והמגבלות שהוטלו על תנועת עובדים. השבתתם מעבודה מקרבת אותם למצב של רעב וחוסר וודאות לגבי העתיד מחמירה את המצב. אחד העובדים תאר בעדות שפרסמנו באתר מען כיצד כילה את כל חסכונותיו ונותר ללא יכולת לקנות אפילו חלב לילדיו. עובד אחר התלונן על הרשות הפלסטינית ברמאללה, שכמו בתקופת הקורונה גם כעת לא מסייעת בדבר. העובדים מגחכים על הצעות שהעלה ראש הממשלה של הרשות, מוחמד שתייה, "לחזור לעבד את האדמה ולחיות מהירקות והפירות שהם מגדלים" – כאילו שיש לזה היתכנות ראלית. עובדים רבים מעידים על תסכול נורא. לאחר שנים שעבדו בישראל, יצאו עם שחר לעבודה קשה וחזרו הביתה בחשיכה, תרמו לכלכלת ישראל הם מרגישים ש"מטילים עלינו אחריות לטבח שלא בצענו".
החלפת הפלסטינים בעובדים מהודו לא ראלית
על רקע המלחמה והקריאות לנקמה בכל הפלסטינים, בין אם הם אנשי חמאס או לא, עולים קולות הקוראים לנצל את המשבר כדי להביא להפסקת ההסתמכות של ישראל על הפלסטינים. הגורם הבכיר בין הדוחפים להחלפת הפלסטינים בעובדים מהודו הוא שר הכלכלה, ניר ברקת, שמצהיר שוב ושוב כי בכוונתו להביא לכניסה של 170 אלף עובדים מהודו ומספר מדינות באפריקה שיחליפו את העובדים הפלסטינים בכל ענפי המשק. השר ברקת וחברי הכנסת בימין הקיצוני, בכללם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', אינם לוקחים בחשבון את המציאות. שכן בנוסף להעדרם של העובדים הפלסטינים, עזבו את ישראל לפי הערכות כ-17 אלף מהגרי עבודה מאז פרוץ המלחמה.
הקושי בגיוס עובדים בחו"ל קיים תמיד ואין כל סבירות להביא לרכבת אווירית של עשרות אלפים בתוך חודש או חודשיים גם במצב רגיל, קל וחומר בזמן מלחמה. העובדה שב-7 באוקטובר נרצחו ונחטפו מעל 40 עובדים זרים הופכת את המעבר לישראל לצורך עבודה לאטרקטיבית הרבה פחות. וכך, למרות ההצהרות מרחיקות הלכת של ברקת, מספר העובדים שהגיע עד סוף דצמבר היה מזערי. בראשית נובמבר הגיעו עובדים 200 ממלאווי, בהמשך החודש צפויים להגיע 1,300 עובדים לבניין ממולדובה.
להערכת גורמים מקצועיים, אין כל היתכנות להביא לישראל עשרות אלפי עובדים בזמן קצר כך שיהוו חלופה לפלסטינים. עיתון כלכליסט הגדיר את התכנית של ברקת "דמיונית". המאמר בכלכליסט ציטט פקיד בכיר שטען כי אפילו לפני המלחמה התכנית של ברקת להביא 30 אלף עובדים מהודו היתה תקועה חודשים. גם מנכ"ל משרד הכלכלה, אמנון מרחב, מסביר במאמר שאין פתרונות קסם, ושהתוכנית אינה ריאלית.
גורמי הביטחון חוששים מהתפוצצות בגדה עקב מצוקת העובדים
הצמרת הביטחונית בישראל, שהכריזה באוקטובר על סגר ואיסור כניסה מוחלט של העובדים נמצאת מאז בדילמה מורכבת: מחד היא מזהה אהדה גורפת של דעת הקהל הפלסטינית לחמאס ומכאן את החשש שכניסת עובדים פלסטינים לישראל תלווה בתופעות של פעילות טרור; לצד זאת קיים החשש הגדול של הישראלים מחיכוך עם פלסטינים והלחץ שחרדה זו יוצרת על ראשי ערים ועל קובעי מדיניות; מאידך מזהירים המנהל האזרחי, גורמי מודיעין והשב"כ, כי השארת 200 אלף עובדים בבית ללא כל פיצוי או מקור פרנסה תגרום בוודאות למצוקה כלכלית קיצונית ואולי גם להתפוצצות אלימה.
לנוכח מצב זה התגבשה בסוף נובמבר הצעת החלטה בקבינט, לאפשר בשלב ראשון כניסה של 28 אלף עובדים לענפי הבניין והחקלאות. אלא שדיון בישיבה ביום 10.12 הסתיים בלא כלום, נוכח התנגדות של מספר שרי ימין למהלך. סמוטריץ' טען כי "מדינה חפצת חיים לא מכניסה את אזרחי האויב אליה בזמן מלחמה". נתניהו התקפל מול ההתנגדות והחליט לדחות את ההצבעה, והמצב נותר על כנו, קרי: העובדים לא מורשים לחזור לעבודתם בישראל.
אלא שהנימוק הביטחוני התגלה עד מהרה במלוא מופרכותו כאשר התברר שדווקא באזורי התעשייה של ההתנחלויות דרשו מעסיקים – אותם מתנחלים שסמוטריץ' הוא נציגם בכנסת ובממשלה – שיאפשרו להם להחזיר את עובדיהם למפעלים, דרישה שהובילה להכנסתם של 10,000 עובדים פלסטינים מהגדה המערבית לעבודה בהתנחלויות. .
והנה, מעל חודש מועסקים כ-10,000 עובדים פלסטינים באזורי ההתנחלויות בלי שהדבר גרר התנגשויות או עימותים אלימים, ואין כל סיבה שרק ממעסיקים ישראלים בתוך ישראל תימנע האפשרות להעסיק פלסטינים.
עובדים פלסטינים הם החלופה הכלכלית הנכונה
הקבלנים והחקלאים בישראל, שנשענו במשך שנים על עובדים פלסטינים, מותחים ביקורת קשה על הממשלה. נשיא התאחדות הקבלנים ראול סרוגו הסביר בועדת הכנסת לעובדים זרים (25.12) כי הקבלנים נמצאים במצוקה מאוד קשה. הענף נמצא בקיפאון מוחלט והוא בתפוקה של 30% בלבד. 50 אחוז מאתרי הבניין מושבתים ולכך תהיה השפעה על כלכלת ישראל ושוק הדיור." תמונת מצב שהוצגה לועדת הכנסת על ידי משרד האוצר קבעה כי השבתת ענף הבניין עולה למשק 3 מליארד ש"ח בחודש.
יו"ר התאחדות קבלני השיפוצים, ערן סיב התייחס לעובדה שהרשויות התירו הכנסת עובדים פלסטינים לאזורי ההתנחלויות וממשיכים למנוע את כניסתם לישראל: "מדובר בהחלטה בזויה של חבורת הזויים בממשלת ישראל שפוגעים באופן ישיר בעובדי הכפיים ובענף השיפוצים שנמצא בקריסה טוטאלית. ההחלטה הנוכחית מנותקת מהשטח הישראלי ומבעלי העסקים בתחום שעומדים לפני פשיטת רגל וקריסה כלכלית". עוד הוסיף סיב ואמר: "אנו קוראים לאחידות והימנעות מפוליטיקה זולה – דין יהודה ושומרון כדין ישראל". (מרכז הנדל"ן 21.12).
חשוב לציין שאם וכאשר תגיע לכלל ביצוע, התכנית של ניר ברקת טומנת בחובה השפעות הרסניות גם לשוק העבודה הישראלי. יבוא מאסיבי של עובדים ממדינות שאין לישראל הסכמים בילטראליים עמן, תייצר תופעות מכוערות של סחר בעובדים, גביית דמי תיווך אדירים וניצול קיצוני, תוך הפרה של נורמות ואמנות בינלאומיות שישראל מחויבת בהן. יתר על כן, הפגיעה בעובדים ישראלים כתוצאה מהקמת צבא של עובדים זולים ומוחלשים נחקרה והוכחה מעל לכל ספק. עורכת דה מרקר, מירב ארלוזורוב, אזכרה את המשמעות השלילית של התכנית במאמרה (בדה מרקר 12.12) והדגישה ש"הפסקת העסקתם של עובדים פלסטינים לא רק תמוטט את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הסיכון הביטחוני — היא גם תזיק לכלכלה הישראלית. הם יוחלפו בעובדים זרים, פחות מיומנים, שהיבוא שלהם נגוע בשחיתות של מיליארדי שקלים בשנה, בפועל הם סוג של עבדים מודרניים."
ארלוזורוב מצטטת במאמרה בהרחבה מהדו"ח המקיף של פרופ' צבי אקשטיין משנת 2011 מטעם ועדה ממשלתית, בו הוא מסביר את ההבדל בין העסקת פלסטינים שחוזרים יום יום לבתיהם ובין מהגרי עבודה: "העובדים הפלסטינים עדיפים למשק פי כמה מהעובדים הזרים", אומר אקשטיין. "הם עובדים בישראל במשך שנים, לומדים את השפה ומתמחים בסוג העבודות הנדרשות כאן — והפריון שלהם גבוה הרבה יותר".
הרשות הפלסטינית: אין פתרון לעובדים
למקומות העבודה בישראל יש חשיבות מכרעת גם עבור העובדים והכלכלה הפלסטינית. בהעדר מקורות תעסוקה חלופיים בשטחי הרשות הפלסטינית, הפכה העבודה בשוק העבודה הישראלי למקור הפרנסה העיקרי של תושבי הגדה. גם תושבים פלסטינים עם תארים אקדמאים מעדיפים לעבוד בישראל בענף הבניין או בשירותים ולקבל שכר של 6,000 ש"ח בחודש (עובדי בניין מקצועיים מגיעים לשכר גבוה מזה) במקום לקבל משרה של מורה בבית ספר תיכון או באוניברסיטה בשכר של 3,000 ₪.
הרשות הפלסטינית הפסיקה מזמן להיות רלוונטית לחייהם ולפרנסתם של תושבי הגדה. ראשיה מפריחים סיסמאות לאומיות המגדירות את מי שעובד בישראל כמי שמועל בפטריוטיות הפלסטינית, אבל סיסמאות אלה אינן משפיעות על העובדים, שטוענים ובצדק שכל עוד הרשות אינה מסוגלת לספק מקומות עבודה חלופיים, או אפילו להעניק סיוע כספי לעובדים בתקופת אבטלה כפויה כמו בקורונה או במלחמה – אין לה שום מעמד לתבוע מהם להפסיק לעבוד בישראל. ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה קרא לאחרונה לעובדים לחזור לעבד את האדמה כחלופה לעבודה בישראל. אף אחד לא מאמין לו. הרשות הפלסטינית יודעת היטב שללא הכנסה השנתית של 3.5 מיליארד דולר שמגיעה ממשכורות העובדים (15% עד 20% מהתל"ג הפלסטיני) אין לה קיום.
העובדים הפלסטינים – גורם חיוני בכל הסדר מדיני
לאור תמונת המצב שהוצגה כאן, ברור שמכל זווית שממנה מסתכלים על השאלה ישנה דחיפות גדולה לאפשר חזרה של העובדים הפלסטינים לעבודה בישראל. למעסיקים בישראל אין חלופה אמיתית לכוח העבודה הפלסטיני. לעובדים הפלסטינים אין חלופה לעבודתם בישראל. הסכנות הכרוכות בחיכוך בין האוכלוסיות ניתנות לפתרון, והוכחה לכך היא העסקה של אלפי פלסטינים באזורי ההתנחלויות גם בימים אלה, ללא עימותים אלימים.
גם בהסתכלות מדינית על היום שאחרי המלחמה בעזה, היחס למאתיים אלף העובדים הפלסטינים שמועסקים בישראל הוא בעל משמעות ויכול להקרין על האפשרות ליצירת מרקם חיים נורמלי, ואף לייצר בבוא היום תמיכה במנהיגות אזרחית דמוקרטית פלסטינית חדשה שוחרת שלום שתהיה פרטנר להסדר מדיני עם ממשלה חדשה בישראל.
חזרתם של העובדים הפלסטינים לשוק העבודה בישראל היא צורך דחוף ויפה שעה אחת קודם.
