הדו"ח המלא: נידונות לאבטלה – נשות ירושלים המזרחית במאבק להשתלבות בשוק העבודה

 

לשכת התעסוקה במזרח ירושלים, מאי 2017

מעט מאד נכתב על נשים פלסטיניות בירושלים המזרחית בשוק העבודה. דו"ח זה נולד מהתמודדותו של ארגון העובדים מען עם העוני הכרוני שממנו סובלים התושבים הפלסטינים בחלק זה של העיר, תוך הסתכלות מעמיקה בפן שיכול להוות קרש הצלה בעבורם– עלייה משמעותית בתעסוקה של נשים. לצד תיאור המצב, הדו"ח כולל גם שיחות עם נשים הפעילות בארגון (להלן – מפיצות זכויות), המספרות על תנאי הקיום הקשים והמכשולים בדרך לרווחה, ועל החיפוש שלהן אחר פתרונות למצבן.

315,900 הפלסטינים, תושבי ותושבות ירושלים המזרחית, חיים במרכזו של סכסוך אלים שראשיתו בכיבוש העיר המזרחית בשנת 1967 וסיפוח שטחהּ לישראל. מאז החברה הפלסטינית בעיר חיה במציאות חברתית וכלכלית הרת אסון אשר הולכת ומחמירה. אחת הסוגיות המושתקות והקשות במציאות זאת נוגעת לחייהן ומעמדן של הנשים, הנדונות  לאבטלה, עוני ואובדן שליטה בחייהן.

אל מול מציאות זאת, אנו פוגשים יותר ויותר נשים אשר אינן משלימות עם המצב, ונלחמות להשתלב בשוק העבודה ככלי לשליטה בחייהן, לשיפור מעמדן כנשים, ולהצלת משפחתן מעוני ומעזיבה כפויה של עירן.

(בכל מקום שבו לא מצוין במפורש אחרת, מתייחסים הנתונים והפרטים לתושבי ירושלים המזרחית)

פרק ראשון: הדחיפות בכניסתן של תושבות ירושלים המזרחית לשוק העבודה

עבור מרבית מתושבי ותושבות ירושלים המזרחית, קו העוני הוא  חלום רחוק. בשנת 2014 (שנת הסקר האחרונה נכון לעת הכתיבה)  ממוצע ההכנסות של82% מתושבי העיר המזרחית עמד על 44% מתחת להכנסת קו העוני.[1] משפחה בת חמש נפשות השתכרה בממוצע 5,159 ש"ח בחודש, בשעה ששכר קו העוני למשפחות בנות 5 נפשות עמד על 9,230 ₪.[2]
נתון זה משקף את ההחמרה שחלה בתחולת העוני בירושלים המזרחית בעשור שחלף מתום בניית גדר ההפרדה. החרפה אשר יחד עם עליית יוקר המחיה בעיר, במיוחד בתחום הדיור, גררה הגירה שלילית מאסיבית אל שכונות הנמצאות בשטח השיפוט של ירושלים אך הוצאו אל מעבר לגדר ההפרדה. שם אמנם מחירי הדיור נמוכים, אך תנאי החיים גרועים באופן ניכר, ואפשרויות התעסוקה מוגבלות, בלשון המעטה.[3]

89% מהמשפחות בעלות ראש משפחה עובד מתקימות משכר מינימום יחיד

בין השנים  2008 ל-2014 , (ובעיקר בין 2008 ל-2009) זינקה תחולת העוני לנפש ב- 17%: מ- 65% ל- 82%[4]. עיקרו של הזינוק בתחולת העוני – 23% – חל דווקא בקרב משפחות ממוצעות בעלות חמש נפשות וראש משפחה עובד, מ-66%  ל- 89%.[5] משקלן של משפחות עניות אלה מקרב כלל המשפחות בירושלים המזרחית, עמד בשנת 2014 על[6]57%.[7] נתונים אלה מלמדים משהו על האופי הפוגעני של שוק העבודה כאשר מדובר בעובדים פלסטינים.

הכנסתן של רוב המשפחות בירושלים המזרחית נעה סביב שכר מינימום של מפרנס בודד (לרוב גבר), המועסק בשוק עבודה פוגעני בו שכר המינימום הוא בגדר המלצה בלבד. בשנת 2011 עמדה ההכנסה הממוצעת למשפחה של חמש נפשות שמתחת לקו העוני בירושלים המזרחית על 3,826 ₪. באותה השנה עלה שכר המינימום מ- 3,850 ₪ ל- 4,100 ₪. המִתאם לשכר המינימום הוא עקבי למעט שיפור קל בין השנים 2013-2014[8] יוצא מן הכלל מצאנו בין השנים 2013 -2014, אז חלה עלייה קלה של השכר הממוצע למשפחה בירושלים המזרחית, כאשר בשנת 2014 עמד השכר הממוצע למשפחה מתחת לקו העוני על 5,159 ₪ ושכר המינימום עמד על 4,300 ₪. יוצא מכך שלמרות שב- 89% מהמשפחות שמתחת לקו העוני יש מפרנס, הרי שהיותו מפרנס  יחיד מונעת מהמשפחה לצאת מהעוני.

נעדרות משוק העבודה

לעומת השתתפות רבתי של גברים בשוק העבודה, נרשמת היעדרות קיצונית של נשים ממנו.
כך בשנת 2014, מקרב גילאי העבודה העיקריים 25-64 [9], 83% (47800) מהגברים השתתפו בכוח העבודה ו- 79% (45,600) הועסקו בפועל, ואילו מקרב הנשים בגילאים אלו רק 18% (10,900) (18% מתוך 61,000) השתתפו בכוח העבודה ו-17% (10,000) הועסקו בפועל. בכלל גילאי העבודה (15 ומעלה) רק 13% (13,000) מהנשים השתתפו בכוח העבודה ומתוכן 11% (11,100) הועסקו בפועל, ומקרב הגברים 68% (64,600) השתתפו בכוח העבודה ו- 63% (60,200) הועסקו בפועל.[10]

הפער בין אחוזי התעסוקה הגבוהים של גברים ואלה הנמוכים של נשים הוא עקבי: כך בין השנים 2012 -2014 בכלל גילאי העבודה (15 ומעלה), ממוצע הנשים המועסקות עמד על 12.24% וממוצע הגברים עמד על 61.54%.[11]

כניסה מאסיבית של נשים לשוק העבודה תשפר באופן ניכר את המצב הסוציו-אקונומי בירושלים המזרחית, ועדיין, תנאי שוק העבודה הם כה פוגעניים, שללא שיפורם בתחום השכר והתנאים, הם יאפשרו לכל היותר להוציא משפחות מעוני מרוד אך לא להעלות אותן מעל לקו העוני. אין בדברים אלה כוונה לרפות את ידיהם של הנוגעים בדבר אלא להדגיש שלצד תהליך מבורך שכזה יש צורך לפתוח בפני נשים (וגברים) משרות בשכר הוגן הגבוה משכר המינימום.

פרק שני: שוק העבודה לנשים פלסטיניות – תמונת מצב

דגימת שוק העבודה על ידי הלמ"ס מתחלקת בין סקירת כלל המשתתפות בכוח העבודה בה נכללות נשים אשר עבדו, ולו בעבודה החלקית ביותר בשנת המדגם, לבין "המועסקות בפועל" מתוכן – נשים אשר היו מועסקות בפועל בתקופת המדגם.

בשנת 2014, בקרב כלל גילאי העבודה  (15+)מתוך 13,040 משתתפות פלסטיניות בכוח העבודה בעיר ירושלים[12] רק 11,130 מהנשים (85%)  היו מועסקות בפועל. אחוז נמוך  זה של מועסקות בפועל מתוך המשתתפות  בכוח העבודה המועסקות בפועל הינו חריג בהיקפו.

לצורך ההשוואה – באותה שנה, 62% מהנשים היהודיות בעיר השתתפו בכוח העבודה, ומתוכן 94% הועסקו בפועל.
מי הן אותן  15% אשר נמצאות בכוח העבודה אך אינן מועסקות בפועל? מניסיוננו מדובר בעובדות אשר מועסקות בתת-תעסוקה, עוברות ממעסיק פוגעני אחד למשנהו ואינן מצליחות לצאת ממעגל הנזקקות לקצבת הבטחת הכנסה.

אף בחינת קבוצת המועסקות בפועל מראה כי מתוך 11,130 הפלסטיניות שהועסקו  בפועל באותה שנה מעידה על העסקה רעועה – ל-18% מן העובדות לא אותר סיווג לפי ענף כלכלי [13]

(ענף כלכלי לדוגמא: בריאות וסיעוד, חינוך). עובדה היכולה לשקף חוסר מידע, או מצב של תעסוקה בלתי מוסדרת, ארעית, בדרך-כלל באמצעות קבלן. נתון זה בולט לעומת העובדה שעבור 100% מהעובדות היהודיות  בירושלים המועסקות בפועל, כן נרשם סיווג כזה.

ניתוח סיווג משלחי היד בהן עוסקות הנשים בירושלים המזרחית מצביע על סיווג מלא של 93.6% מהעובדות לפיו: 43.8% הועסקו במשלח יד אקדמי, 13.2% במשלח יד הנדסי, טכנאי, סוכנים ומשלח יד נלווה, 6.4% פקידות כללית ועובדות משרד, 20.2% עובדות מכירות ושירותים, ו- 10% משלחי יד בלתי מקצועיים.[14]

הנתון האחרון, שמצביע על מיעוט הנשים ה"בלתי מקצועיות", הוא מעניין ביותר.

כפי שנפרט בהמשך הדו"ח  –43.9% מאוכלוסיית נשות ירושלים המזרחית בגילאי העבודה העיקריים לא סיימו 12 שנות לימוד ורק– 2% מהן עובדות –[15]. עם היתה הממשלה נערכת לכך באמצעות פתיחת והנגשת מקומות עבודה נשים אלה, כמחצית מהנשים בגיל העבודה העיקרי, שהכלכלה ויתרה עליהן, הן דווקא המנוע שהיה יכול כאן ועכשיו להוציא משפחות רבות ממעגל העוני והתלות בקצבאות באמצעות שילובן בעבודות בלתי מקצועיות כשלב ראשון בדרך להשתלבות בשוק העבודה.

עובדות שקופות בשוק עבודה שקוף ופוגעני

מען נתקל מדי יום במקרים של העסקה פוגענית שיטתית וממוסדת. כך למשל בענף העיקרי בו מועסקות תושבות ירושלים המזרחית – ענף החינוך – המעסיק מורות, גננות וסייעות, רבות מהן בעלות השכלה אקדמית, אנו נתקלים – הן במוסדות הפרטיים והן במוסדות "הרשמיים שאינם מוכרים" (שהם רוב מוסדות החינוך בירושלים המזרחית[16]) ואפילו במוסדות ציבוריים – בתופעה של הפרת חוק בוטה, כאשר מעסיקים, כדי להציג כלפי הרשויות מצג של העסקה על פי החוק, משלמים לעובדות שכר מינימום, ומאלצים אותן להחזיר למעסיק מחצית השכר במזומן, או לחלופין בתופעה בה הוצאות המעביד מנוכות בתלוש משכר העובדות כך שבפועל שכרן הוא מחצית שכר המינימום.
כל תלונה בעניין מובילה לאיום בפיטורים. יש לציין כי נוהג נפסד זה נפוץ במגזר הפרטי במזרח ירושלים גם בהעסקה של גברים, וגם במגזר הפרטי הערבי בישראל, אך הוא מופעל בעיקר כנגד נשים.[17]

מכיוון שעבודה בחינוך נחשבת לפסגת השאיפות עבור אישה פלסטינית בירושלים המזרחית, העובדות חששו להתלונן ולאבד את מקום עבודתן.

בענף הסיעוד המצב לא טוב יותר. השכר בענף זה, כמו בכל הארץ, הוא שכר המינימום, אך אחת הבעיות הקשות בענף היא תת-תעסוקה. מען נתקל בנשים רבות שהועסקו במשרה בת פחות מ-10 שעות בשבוע ולא מבחירה, ונאלצו להסתפק בשכר חודשי נמוך ביותר. עובדות הסיעוד מועסקות בדרך כלל באמצעות מעסיקים קבלניים, וסובלות פעמים רבות מהעסקה פוגענית, ותלושי שכר לא תקינים (ועל כך בהמשך).

עוד על היותו של שוק העבודה פרוץ וארעי ניתן ללמוד מהעובדה שהזכרנו לעיל: ל- 18% מהמועסקות בפועל אין הגדרה של ענף כלכלי. מדובר בעובדות שקופות בשוק עבודה שקוף.

יותר נשים דורשות עבודה – פחות נשים נכנסות לכוח העבודה

לנוכח היעדרן של נשים פלסטיניות משוק העבודה, וההשלכה הישירה שיש לכך על העמקת העוני, החל ארגון העובדים מען ב- 2016 להפנות חלק ניכר ממשאביו לסיוע לנשים מובטלות ועובדות במיצוי זכויותיהן כאן ועכשיו להכנסה, ולו מעטה.  אל תהליך זה התלווה הצורך לפתוח את הדיון סביב קליטתן העתידית של אלפי נשים בשוק העבודה, הן בקרב נשים והן בזירה הציבורית כפי שאנו עושים במסמך זה. הדגש ששמנו בפעילותנו על מגזר הנשים נתן את אותותיו באופן מיידי: בשנת 2015 סייע מען בטיפול של 103 תיקים משפטיים של נשים במזרח ירושלים – 26% מכלל התיקים, ואילו בסוף 2016 כבר עלה אחוז תיקי הנשים ל- 40% (239 תיקים).

"הפחד מיציאה לשוק העבודה הישראלי פוחת", מעידה ראניה סאלח, רכזת השטח ופעילות הנשים בסניף ירושלים של ארגון העובדים מען, שחיה שנים רבות מקצבאות, "אמנם נשים עדיין חוששות לצאת לחפש עבודה במערב העיר אבל ראו את רחוב יפו – הוא מלא בנשים ערביות! יותר נשים רוצות לצאת לעבוד ולשנות את חייהן, כמוני. גם הציפייה מנשים להישאר בבית משתנה ומקבלים יותר את דרישת הנשים לעבוד. רואים את זה בקרב צעירים, יותר ויותר גברים מחפשים להינשא לבת-זוג עובדת. השינוי הזה נגרם גם בגלל העוני הקשה."

ביטוי נוסף לצימאון לעבודה ניתן לראות גם בהצלחתו של מרכז ריאן להכוון תעסוקתי אשר נפתח בבית חנינה באוגוסט 2014 בשיתוף הג'וינט ומשרד הכלכלה. המרכז, אשר בתחילת דרכו נפתח בחדר במתנ"ס בית חנינה, הועבר בשל הביקוש הרב, בעיקר מצד נשים, למשרדים המשרתים רק אותו בשועפט. כיום הוא מתרחב שוב, ופותח מרכז נוסף ב וואדי ג'וז.  מקרב מרכזי התעסוקה שהוקמו בשנים האחרונות הוא נחשב לאחד המוצלחים. עם פתיחתו של המרכז, משרד הכלכלה קבע את יעדיו לקליטת 90 משתתפים בלבד לשנה אך נקלטו בו 179, ועד דצמבר 2015 כבר טיפל המרכז ב- 200  משתתפים. מגמה זאת המשיכה גם ב- 2016. מנהלת המרכז, וופא איוב, מספרת על הישגים גבוהים באופן ניכר לעומת היעדים שהציב לו משרד הכלכלה:
יעדי משרד הכלכלה עמדו על קליטה של 500 פונים ופונות אשר מתוכן 70% נשים,
בפועל המרכז הצליח לקלוט 1,000 פניות מתוכן 75% של נשים, מרביתן בגיל הכניסה לשוק העבודה 18-24 שאינן עובדות או שנמצאות בתת-תעסוקה.

אלא שהביקוש לעבודה לא מגיע לידי מימוש ראוי. על פי איוב, "מבחינת יעדי ההשמה אנו מחויבים ל- 30% ואמנם הגענו במרכז ל- 37% השמה בקרב כלל הפונים והפונות. הבעיה היא כאשר מנתחים את ההשמות – אחוז ההשמה לנשים עומד על 26% בעוד שאחוז ההשמה לגברים עומד על 71%. יותר קל לגברים למצוא עבודה. "

המאבק להיכנס לשוק העבודה משתקף היטב גם בפתיחתן של מכללות רבות ללימוד עברית והשלמת בגרויות שהן כרטיס כניסה חיוני לשוק העבודה הישראלי העשיר יותר במשרות.

פרק שלישי: מחסומים בדרך להשתתפות בכוח העבודה

  • העדר השכלה

מסלול דורשת העבודה מתחיל בנקודת פתיחה שלילית בתחום ההשכלה. האקסיומה לפיה שיעור התעסוקה עולה במקביל לרמת ההשכלה נכונה מאוד לנשים בירושלים המזרחית אשר כפי שיפורט להלן, 43.9% מהן לא זכו לסיים 12 שנות לימוד, ומתוכן רק 2% מועסקות.

מקרב 60,400 נשים מזרח ירושלמיות בגילאי העבודה העיקריים 25-65 לשנת 2014:

43.9% לא סיימו 12 שנות לימוד ו– 2% מהן עובדות

7.81% סיימו 12 שנות לימוד בלבד ו-11.3% מהן עובדות

17.93% מחזיקות בתעודת בגרות בלבד ו- 10.9% מהן עובדות

7.40% מחזיקות בתעודה על תיכונית ו- 41.5% מהן עובדות

18.81% מחזיקות בתואר ראשון ו- 44.4% מהן עובדות

2.61% מחזיקות בתואר שני ו- 77.2% מהן עובדות[18]

דו"ח החינוך של עמותת "עיר עמים" לשנת 2016 –  "חמש שנים עברו חלפו מזמן…"[19] חושף כי מקרב 128,720 הילדים במזרח ירושלים בגיל חינוך חובה, 23,500 (18%) אינם רשומים בשום מסגרת – לא עירונית, לא רשמית לא "מוכרת שאינה רשמית"[20], ולא פרטית.

מקרב 105,220 התלמידים הרשומים במנח"י (מינהל חינוך ירושלים) בגילאי 3-19 בירושלים המזרחית, 36% נושרים מהלימודים ואינם מסיימים כיתה י"ב. כלומר, רק 67,340 (52.3%) זוכים לסיים את כיתה י"ב.  על פי תחשיבי מנח"י, העלות הנדרשת לצמצום הנשירה עומדת על 15 מיליון ₪. למרות זאת, העירייה והממשלה החליטו להקצות למטרה זאת 1.2 מיליון ₪ בלבד (יש לציין כי מדובר בתקציב כפול משנים קודמות).

  • העדר מקומות עבודה

משרות בתעשייה היו יכולות  לספק מענה, ולו חלקי, לנשים חסרות השכלה בירושלים המזרחית, אך שם קיים רק אזור תעשייה אחד, עטרות, המספק 15,000 משרות בלבד, וזאת לעומת שלושה אזורי תעשייה במערב העיר – המספקים ביחד 58,000 משרות.[21] כפי שנתאר בהמשך, הנגישות לאזורי התעשייה במערב העיר מוגבלת ביותר.

מעקב של ארגון העובדים מען אחר פעילות עיריית ירושלים בעניין התעסוקה העלה כי קיימות מספר תכניות ליצירת מקומות עבודה בירושלים המזרחית.  בישיבת העירייה מיום 11.7.2016 הוזכרו מספר תכניות אלא שלגבי כולן הובהר כי יישומן רחוק מביצוע. בחלק גדול מהמקרים הנימוק לעיכוב היה הטענה שיישום התוכנית דורש שימוש בקרקעות פרטיות וכי העירייה לא הצליחה ליצור קשר  עם בעלי הקרקע. [22]

בנוסף, ירושלים המזרחית סובלת מתהליך עקבי של קמילת העסקים המקומיים שהם ברובם עסקים משפחתיים אשר מתקשים לשרוד. בניית גדר ההפרדה ניתקה את  ירושלים המזרחית מהכלכלה הפלסטינית בגדה ואת מקומה תפסה רמאללה. כך הפכה ירושלים המזרחית לעוד פריפריה זנוחה של הכלכלה הישראלית. באופן מסורתי סיפקו עסקים משפחתיים מקומות עבודה לנשים. עם קריסתם, נשים רבות מצאו עצמן מחוץ למעגל התעסוקה. בנוסף, נשים רבות מעידות שהן מעדיפות להימנע מעבודה בעסק המשפחתי, שכן המשמעות היא פעמים רבות שכר ותנאים פחותים מהתנאים על פי דין: ללא זכויות סוציאליות, דמי לידה, פיצויי פיטורים, ואף מבלי שהעבודה שלהן מדווחת לרשויות, כך שהן מוצאות עצמן עם תום ההעסקה ללא זכאות לדמי אבטלה, דמי לידה, תשלום על תאונות עבודה ועוד. ככל שנשים מודעות יותר לזכויותיהן, כך הן מעדיפות למצוא משרה עם תנאים לפי החוק.

ראניה ג'ולאני, חברת מען בת 35, אם לשלושה, התחתנה בגיל 20, וכמו נשים רבות הפסיקה לעבוד עם נישואיה. בהמשך חוותה אלימות מצד בעלה אך פחדה להתגרש ממנו ולהישאר ללא כל מקור הכנסה. מאז שהצטרפה למען עברה תהליך העצמה משמעותי: מען סייע לה לקבל קצבת הבטחת הכנסה, בהמשך אזרה אומץ והתגרשה. בעברה ראניה  הצליחה לסיים בגרות פלסטינית והוכשרה כגננת לגיל הרך. במקביל לגירושיה הוכשרה באמצעות מרכז ריאן ורשות התעסוקה כמנהלת חשבונות. למרות רצונה להשתלב בעבודה באחד מהתחומים אותם למדה, העבודה היחידה אליה היא הופנתה על ידי שירות התעסוקה והתקבלה היא עבודת ניקיון (במשרה חלקית ביותר, כך שהיא עדיין נזקקת להשלמת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי).

דוגמא נוספת היא סיפורה של ראידה סלחות, חברת מען,  בת 39, גרושה ואם לילד בן 16 המתגוררת בג'אבל מוכבר. בשנת 2006 עברה ראידה תאונת עבודה עת עבדה בקטיף פטריות בחברת "איילון עמק הפטריות". זמן קצר לאחר התאונה החברה פשטה רגל וכלל העובדות פוטרו. בין השנים 2008 ל-2010 ראידה עבדה במחסן בגדים אליו הופנתה באמצעות תוכנית "אורות לתעסוקה" (אחת הגרסאות של תכנית ויסקונסין להפרטת לשכות התעסוקה) אך פוטרה לאחר שהתלוננה על תנאי עבודה פוגעניים. מאז היא מתקשה להשתלב בעבודה. בין השנים 2013-2014 ראידה נשלחה על ידי שירות התעסוקה, יחד עם עוד קבוצה גדולה של נשים, לקורס דו-שנתי בו למדה גננות. הקורס, שנערך במכללת אנואר אל קודס, כלל עבודה מעשית ולימודים של 5 ימים בשבוע. בתום הקורס עברה מבחן ארצי בציון 85. ראידה חלמה לפתוח גן ילדים או לעבוד בו, אבל כאשר חזרה לדרוש עבודה בשירות התעסוקה נאמר לה, לתדהמתה, שאין להם כל עבודה בגננות וטיפול בילדים. ואכן, גם חיפושיה העצמאיים אחר עבודה העלו חרס. לצערה מאז הלימודים חלה החמרה בנזק הרפואי אשר נגרם לה עקב תאונת העבודה וכיום היא חוששת שלא תוכל לעמוד בתנאים הנדרשים לעבודה כגננת.

כפי שיפורט להלן (סעיף ז' – העסקה פוגענית), גם המשרות שכן קיימות, בענפי הניקיון והסיעוד, הן ברוב המקרים משרות חלקיות ביותר, שברירי משרה ממש, כך שמספר המשרות בהן מועסקות נשים לא משקף בהכרח את מספר המשרות המלאות הפתוחות בפני נשים.

  • העדר מסגרות חינוך ובפרט מסגרות לגיל הרך

בשנת הלימודים תשע"ו (2015/16) מספר הילדים בגילאי 0-3 בירושלים המזרחית עמד על 23,780.[23] באותה שנה פעלו רק שתי מסגרות של משפחתוני תמ"ת. בנוסף, מקבוצת הילדים והנוער בגיל חינוך חובה, כפי שציינו לעיל,  23,500 (18%) אינם רשומים בשום מסגרת – לא עירונית, לא מוכרת שאינה רשמית ולא פרטית.

העדר מסגרות חינוכיות ובפרט העדר מסגרות רשמיות מפוקחות ומסובסדות לגיל הרך, מהווה מכשול עיקרי בפני נשים המעוניינות להשתתף בשוק העבודה, במיוחד מקום בו מדובר באוכלוסייה הענייה ביותר כפי שתיארנו לעיל, אוכלוסייה שגני ילדים פרטיים אינם מהווים אפשרות ריאלית עבורה.

כך לדוגמא ס. אם חד-הורית לשישה ילדים בגילאי שנתיים עד 13.5, הופנתה על ידי שירות התעסוקה לעבודה בניקיון בהדסה עין כרם והתקבלה לעבודה. ס. ביקשה לשמור על מקום העבודה, אך ללא "סידור" לבתה הקטנה היא נאלצה להגיע עמה ביום השני לעבודה, פוטרה עקב כך באופן מיידי, ושירות התעסוקה רשם לה סירוב – שמשמעותו שלילת קצבתה למשך חודשיים. ס. הגישה ערר. ועדת הערר קבעה כי "אכן מדובר בסיטואציה שאינה פשוטה כלל ועיקר, במיוחד כאשר העוררת היא חד הורית… יש להיות מודעים לקושי העולה במקרים שכאלה. אם אכן דברי העוררת מהימנים, אזי ישנה כאן בעיה מערכתית שלא קל לפתרה…". יחד עם זאת דחתה הוועדה את הערר, וטענה שהעוררת "… הכשילה את השתלבותה במקום העבודה…" אך הוסיפה כי בכדי לאפשר שילוב של אוכלוסייה זאת בעבודה, קיים צורך ל"חשיבה מערכתית מעמיקה וכלל ארצית…" בין היתר לעניין פתרונות זמינים לגיל הרך.

הבעיה מוכרת לעירייה אולם על פי סגן ראש העיר, מר עופר ברקוביץ, העירייה כלל לא קיימה דיון בנושא בניית גנים לגיל זה. [24]

  1. 4. חומת ההפרדה

חומת ההפרדה מנתקת למעלה משליש מתושבי ירושלים המזרחית מן הרצף העירוני של העיר. מעבר לניתוק מהשירותים העירוניים, התושבים שבשכונות שמעבר לגדר מתקשים מאוד להגיע בזמן למקומות עבודה, שכן הדבר כרוך במעבר במחסומים. תושבי כפר עקב נדרשים לעבור בדרכם לעבודה את מחסום קלנדיה אשר דרכו עוברים מדי בוקר גם חלק ניכר מפועלי הגדה בדרכם לישראל והוא לא נפתח לפני השעה 06:00 בבוקר. תושבי מחנה שועפט נדרשים לעבור את מחסום שועפט, אשר אמנם פתוח למעבר 24 שעות ביממה, אך ברוב שעות היום פתוחים בו רק שני מסלולים ליציאה וכלל התנועה בו מעוכבת לצורך בדיקות ביטחוניות קפדניות: כלל הנוסעים, ובפרט הנוסעים בתחבורה ציבורית נדרשים לרדת מהאוטובוסים ולהיבדק, דבר הגורם לפקקי תנועה קשים ביותר.

המעבר במחסומים הופך את העמידה בדרישות העבודה למשימה כמעט בלתי אפשרית – כך מספרת פידא שוויקי, תושבת כפר עקב אשר הועסקה במקביל לבניית הגדר בעבודה באזור התעשייה עטרות אשר נמצא במרחק של כעשר דקות נסיעה מכפר עקב. "בשנת 2006 סיימו לבנות את הגדר. בתחילת 2010 עוד היתה אפשרות לעבור בקלות, בתוך חצי שעה הגעתי מהבית למקום העבודה… בשנת 2012 הכל השתנה… סגרו את המעבר והחלו להוריד את הנשים מהאוטובוס לבדיקה במחסום קלנדיה. שם במחסום יש הרבה אנשים והחיפוש נמשך למעלה משעה. כל פעם בודקים שתי נשים ורק לאחר שאנו יוצאות מכניסים נשים נוספות. ואז צריך לעלות על אוטובוס נוסף. הנסיעה התארכה ליותר משעה וחצי. היה עליי לצאת מהבית בחמש או חמש וחצי לפנות בוקר, להגיע למעבר מוקדם כדי לתפוס מקום עוד לפני שפותחים אותו. בשנת 2014 היה שיפור מסוים משום שעשו תור מיוחד לתושבים מחזיקי תעודת זהות ירושלמית ותור מיוחד לעובדים מהגדה."

  • תחבורה ציבורית: שירות מנותק, לא מספק ויקר

התחבורה הציבורית של ירושלים המזרחית מנותקת מזו של ירושלים המערבית, ובפועל, עקב הניתוק, גם יקרה ממנה, כפי שנפרט להלן. בנוסף, התחבורה הציבורית של ירושלים המזרחית סובלת ממחסור קשה בקווים, עובדת שעות מעטות ביותר ומסתיימת מוקדם אחר-הצהריים.

המחיר בתחבורה הציבורית בירושלים המזרחית עומד על סך של 4.70 ₪ לנסיעה בודדת, בשעה שבמערב העיר הפרקטיקה של תשלום לנסיעה בודדת עבר מן העולם. הרב-קו, אשר במערב העיר מאפשר מספר רב של נסיעות ברכבת הקלה ובאוטובוסים במחיר של 6.70 ₪, אינו תקף לתחבורה הציבורית של ירושלים המזרחית. עובדת המועסקת חודש שלם במערב העיר מכסה את הוצאות הנסיעה לעבודה בעלות חופשי-חודשי המשולם לה על-ידי המעסיק. אולם עובדת אשר גרה בשועפט ומועסקת בבית-החולים הדסה עין-כרם נדרשת לכרטיס נסיעה בעלות 4.70 ₪ בכדי להגיע לתחנת הרכבת הקלה, ורק משם היא יכולה להשתמש ברב-קו, דבר המייקר את עלות ההגעה לעבודה ובחזרה. לעובדות המתגוררות בשכונות מבודדות נדרשות לעיתים מספר נסיעות בעלות של 4.70 ₪ כל אחת, ואז מספר נסיעות נוספות בתחבורת מערב העיר בכדי להגיע למקום העבודה, מה שמייקר באופן ניכר את ההגעה, ואף מכפיל ומשלש את זמני ההגעה לעבודה. באזורים מסוימים התחבורה בלתי מתפקדת בעליל, באופן שמאלץ עובדות להשתמש במוניות על חשבונן עד לעבודה או עד לנקודת מוצא של תחבורה ציבורית ישראלית.

התוצאה היא קושי גדול בגישה למרכזי העבודה במערב ירושלים, הן עקב המחיר הגבוה, והן עקב זמני הגעה ארוכים ביותר. לעתים מדובר במכשול של ממש אפילו בשלב הקבלה לעבודה. בישיבת "הוועדה לפיתוח כלכלה ותעסוקה במזרח ירושלים" (12.7.2016) של העירייה נטען כי סקר המקיף 10,000 תושבים מכל שכונות ירושלים המזרחית העלה דרישה ברורה לחיבור למרכזי העבודה במערב העיר.

ג'יהאן שעאר (40) נשואה ואם לחמישה ילדים, תושבת סילוואן, הופנתה לחמישה ראיונות עבודה בתקופה שמאוגוסט 2016 ועד דצמבר 2016. רק אחד הראיונות מתוך החמישה נערך במקום אליו היה באפשרותה להגיע באוטובוס; מעסיק אחר אליו הופנתה לא ענה לה לטלפון במשך מספר ימים, והיא נסעה בעצמה למשרדי המעסיק במונית עליה שילמה 40 ₪, אך גילתה שהמשרדים סגורים. כשהצליחה להשיג את המעסיק בטלפון בסופו של דבר הוא הורה לה להגיע שוב, שוב שילמה 40 ₪ וכשהגיעה הסתבר לה שהעבודה היא רק בלילות, אלא שהתחבורה הציבורית בסילוואן מסתיימת בשעה 18:30, כך שאין באפשרותה לעבוד בלילות; בריאיון אחר המעסיק הורה לה בטלפון להגיע בתוך חצי שעה לריאיון בממילא. למרות שמדובר במרחק לא מאוד גדול, עקב תפקוד התחבורה הציבורית בירושלים המזרחית הגעה כל כך מהירה לא אפשרית, והיא נאלצה לקחת מונית, שוב בעלות של 40 ₪ לכל כיוון; לריאיון נוסף לא הצליחה להגיע במועד שכן לא היה לה כסף לשלם באותו השבוע, אפילו לאוכל ולחשמל היא מעידה שלא היה לה כסף. רק מיד לאחר שבעלה קיבל את המשכורת על עבודתו בחודש הקודם היא נסעה לריאיון.

חשוב לציין בהקשר זה כי גם התחבורה הציבורית הקיימת אינה מונגשת מספיק. כך למשל תושבות רבות אשר פנו אלינו במטרה לקבל סיוע בהגעה למקום העבודה כלל לא ידעו על קיומו של כרטיס הרב-קו – מוצר בסיסי לתושבי מערב העיר, שהיה יכול לשמש אותן לכל הפחות לצורך התניידות במערב העיר וכך לחסוך להן עלויות משמעותיות, גם אם לא את כולן. בשלוש השנים האחרונות נערך קמפיין יח"צ שמטרתו לספק מידע על הרב-קו ועל תוכניות התחבורה העירוניות. אחד ממנהלי הקמפיין טען בפנינו באפריל כי צפויה בקרוב הגברה של ההפצה, אולם נדמה כי הקמפיין האינטנסיבי שנערך בירושלים המערבית וכלל הסברים רבים ומפורטים על השימוש בכרטיס ויתרונותיו, כמו גם הצבת עמדות ניידות להנפקת כרטיסים במיקומים נוחים ונגישים, טרם חצה את גבול העיר המזרחית.

נוספת לכך העובדה שהתחנות המרכזיות של הרכבת הקלה בירושלים המזרחית – תחנת שועפט ותחנת א-סאהל – אינן מתפקדות כיאות מאז יולי 2014: אין בהן ספסלים ולא צליות, ולא ניתן לרכוש בהן כרטיסים, כך שהדרך היחידה לעלות לרכבת בתחנות אלה היא באמצעות רב-קו, אשר כאמור, שמעו לא הגיע כיאות לחלק זה של העיר.

יש לציין כי תחנת רכבת שועפט סמוכה לבית מוחמד אבו ח'דיר, שנרצח באכזריות ביולי 2014, רצח אשר בעימותים אשר התקיימו בעקבותיו נפגעו מתקני הרכבת הקלה שם.  לטענת רשות המיסים, לפני יותר משנה הועברו לחברת הרכבת הקלה מקדמות לתיקון התחנות וההתנהלות בתיק נמשכת בשיתוף פעולה מול הרכבת הקלה[25]. על פי דובר רב-קו, בתחנות יש שילוט המפנה אל חנויות בהן נמכרים כרטיסים לרכבת הקלה[26] אולם בשטח מצאנו (לאחר חיפוש) מעט שלטים במקומות לא בולטים, אשר על גבי חלקם  מופיעה בכתב יד הפניה לחנות שמוכרת כרטיסים, אך גם בחנות זאת לא ניתן לטעון כרטיס רב-קו או לקנות חדש.

במסגרת הניסיונות של מען לסייע למחפשות עבודה ולהנגיש בעבורן את ההגעה למקום העבודה, אנו מסייעים להן בשני אפיקים: הראשון הוא במתן ייעוץ בזמן אמת. נשים רבות המופנות על ידי שירות התעסוקה לראיונות עבודה מתקשות לברר כיצד להגיע למקום הראיון ואנו נותנים להן מענה.

השני הוא במסגרת הכשרת מפיצות זכויות מקרב דורשות העבודה בשירות התעסוקה. אנו מלמדים את הנשים בין היתר כיצד להשתמש בתחבורה הציבורית, בכרטיס הרב-קו ואף מגיעים איתן לפגישה במרכז של סיטי פס לצורך הכרות עם המקום, פגישה עם נציג שירות והנפקת כרטיס,  וכל זאת במטרה שידע זה יועבר באמצעותן לנשים נוספות.

  • מחסום השפה

בהעדר שליטה בשפה העברית אין גישה לשוק העבודה הישראלי אף לעבודות שלא דורשות הכשרה מקצועית. מען נתקל לעתים תכופות בדורשות עבודה המופנות על ידי שירות התעסוקה לקבלני שירותים בתחום הניקיון שמסרבים להעסיק עובדות שאינן דוברות עברית. כפי שפרטנו לעיל – רק כמחצית מתושבות ירושלים המזרחית סיימו 12 שנות לימוד, וזאת אחת התוצאות.

פ.ח. הופנתה על-ידי לשכת התעסוקה לחברת "יישום פתרונות בע"מ". מאחר ואיננה יודעת עברית ואשת הקשר של החברה איננה דוברת ערבית נאלצה פ.ח. לפנות לארגון העובדים מען כדי שיתווך ויגשר על פערי השפה. בשיחה טלפונית הבהירה נציגת המעסיק לנציג מען כי המשרות המוצעות – עבודה במפעל, או עבודות הכוללות תקשורת עם קהל (קופאית, סדרנית, מוכרת) – דורשות יכולת בשפה העברית, ואף ידיעה בקריאה בעברית.

צוות ארגון העובדים מען מסייע כך באופן יומיומי לנשים בתרגום ובתיווך מול מעסיקים, לפעמים אפילו לגבי משימות בעבודה. לצערנו שירות התעסוקה לא מסייע במקרים אלה ולעיתים מזומנות מוסיף חטא על פשע כאשר הוא טוען כלפי דורשת עבודה שנדחתה על רקע אי-ידיעת עברית שהיא סירבה לעבודה, דבר המוביל לשלילת קצבת הקיום שלה למשך חודשיים.

גם ראניה ג'ולאני, שאת סיפורה פרטנו לעיל ושעברה הכשרה מקצועית של מרכז ריאן בתחום הנהלת חשבונות, מעידה כי היא נתקלת במחסום השפה. במסגרת ההכשרה למדה גם עברית ברמה בסיסית ביותר שאינה מספיקה לה כדי להתקבל לעבודה בתחום אליו הוכשרה, גם כאשר היא מופנית לעבודה על-ידי שירות התעסוקה.

העדר שפה משפיע גם על היכולת להתמצא במרחב, ומקשה על נשים רבות להגיע למקום העבודה. ידוע לנו שנשים שמוזמנות לריאיון במערב העיר מוצאות עצמן לעתים לוקחות מונית בעלות גבוהה משום שאין להן דרך אחרת לברר כיצד ניתן להגיע לריאיון העבודה. כפי שתיארנו בפרק הקודם, מען מנסה לתת מענה גם לבעיה הזאת.

בישיבת "הוועדה לפיתוח כלכלה ותעסוקה במזרח ירושלים" מיום 12.7.2016  של עיריית ירושלים נטען כי בשנים האחרונות הקדישה עיריית ירושלים תקציב להגברת לימודי השפה העברית בבתי-ספר בירושלים המזרחית, וכי בשנת 2016 נפתחו בחמישה בתי ספר שונים 18 קבוצות שלומדות 500 שעות עברית במטרה להגיע לרמת פטור בעברית כבר בכיתה י'.[27]
בנוסף נפתח בסמינר למורים דויד ילין מסלול של הסמכה למורים שמלמדים עברית. עוד מעט יסתיים המסלול השלישי, ונכון להיום יש למסלול 28 בוגרים. אלא שעל-פי מנהלת אגף החינוך הערבי במנח"י, גב' נבילה מנע, התוכנית לא משיגה את התוצאות הנדרשות. "ההכשרה של המורים לא ממש ברורה", לדבריה, "חלקם פשוט יודעים עברית ובעלי השכלה בעברית. הם עוברים ליווי 'תרבותי' ותמיכה אבל הם לא מורים מקצועיים (לעברית)". לטענתה, אחד המכשולים בדרך להעסקת מורים מקצועיים ואיכותיים להוראת העברית הוא העובדה שמורים אלו מועסקים באופן זמני, דרך קבלני משנה, ולעיתים אף בשכר לא הוגן.

במסגרת המאמץ להתגבר על מכשול השפה, סניף מען החל לאחרונה לקיים שיעורי עברית לנשים המעוניינות לשפר את שליטתן בשפה לצורך הגברת סיכוין להיקלט לעבודה. מתנדבים של מען מעבירים את השיעורים במשרדי הארגון, ולאחרונה אף החל שיתוף פעולה עם הכנסייה הפינית אשר מספקת חדרי לימוד.

  • העסקה פוגענית

בשל הדרתן מהשכלה תיכונית מלאה והעדר תעודת בגרות, המשרות היחידות הפתוחות בפני הרוב המכריע של תושבות ירושלים המזרחית  הן משרות בלתי מקצועיות, לרוב בניקיון וסיעוד – ענפים הסובלים מתופעות של העסקה קבלנית ופוגענית. נשים שפרצו את החומות הגבוהות שאותן תארנו לעיל נתקלות בשוק עבודה פוגעני, אשר פעמים רבות מונע מהן בפועל את האפשרות להיקלט בעבודה.

דוגמא להעסקה פוגענית כזאת היא של מעסיקים רבים המסרבים לקבל לעבודה נשים עם כיסוי ראש. מדובר באפליה אסורה על-פי דין. למרות זאת, נשים רבות הופנו (ועדיין מופנות) על-ידי שירות התעסוקה לעבודה במלונות בירושלים בהם הובהר להן במפורש כי תנאי לעבודה, ואפילו לריאיון העבודה, הוא הסרת כיסוי הראש, ואף איימו עליהן שסירוב לעשות זאת יוביל לשלילת קצבת קיום של חודשיים. לצערנו, חרף התלונות בנושא, שירות התעסוקה ממשיך להפנות נשים למעסיקים אלה, ואף נוזף בנשים שסירבו להוריד את כיסוי הראש.

תופעה נפוצה אחרת היא של תת-תעסוקה. כך למשל במקרה של שדא ברקאת, חברת מען בת 22 המתגוררת בעיסאוויה עם משפחתה. ברקאת סיימה 12 שנות לימוד והיא בעלת תעודת בגרות פלסטינית. בנוסף היא סיימה הכשרה מקצועית של שירות התעסוקה באיפור, ורוצה ללמוד טיפול בילדים.  בפועל, המעסיקים היחידים אליהם הפנה אותה שירות התעסוקה הם בתחום הניקיון והסיעוד. "עבדתי פעמיים בשנת 2016 דרך שירות התעסוקה", מספרת ברקאת, "אצל מעסיק אחד 3 ימים, והתקופה הארוכה ביותר היתה של 3 חודשים בעבודת סיעוד, אבל זאת היתה עבודה של שלוש שעות ביום, פעמיים בשבוע. היתה כל-כך מעט עבודה והשכר היה כל-כך נמוך שהמשכתי להתייצב בלשכה בתקווה למצוא עבודה עם יותר שעות אבל לא מצאו לי. כשביקשתי מהמעסיק תלושי שכר, כי הוא לא היה נותן לי, לא פיטרו אותי אלא פשוט הפסיקו לשלוח אותי למטופלים חדשים". בעבודת הניקיון אליה הופנתה, היא מספרת שנדחתה על-ידי המעסיק, ורק לאחר שביקשה מפקידת ההשמה להתערב התקבלה לעבודה. גם אחרי שהתקבלה רדפה אחרי המעסיק בכל יום כדי שינחה אותה להיכן להגיע, היא עבדה בכל יום בניקיון באתר אחר, ללא כל הדרכה, ואחרי 3 ימים פוטרה בלי הסבר ובלי מכתב פיטורים.

התופעה של פיטורים שרירותיים אחרי תקופת העסקה קצרה, ללא שימוע, ללא הודעה מוקדמת, ללא מכתב פיטורים, ואפילו ללא הודעה על פיטורים כמו במקרה של ברקאת, היא תופעה שאנו נתקלים בה לעתים תכופות. מעסיקים מחליפים עובדים לעתים תכופות, ומרוויחים מכך שהם לא מעסיקים עובדים בעלי זכויות, שכן זכויות רבות נובעות מוותק: הזכות לפיצויי פיטורים, לדמי הבראה, מספר גדול יותר של ימי חופשה שנתית. עבור המעסיקים זהו גן-עדן – עובד שהועסק בשבריר משרה במשך חודשיים לא ימהר לתבוע את זכויותיו, גם אם אלה שולמו לו בחסר, שכן מדובר בזכויות מועטות ביותר, והעלות של הגשת תביעה בדרך-כלל תעלה על הסכום הפוטנציאלי שהוא יקבל אם יזכה בתביעה. מען עוזר לעובדים גם בהגשה של תביעות בסכומים מזעריים, בכדי לחסוך להם את הצורך בשכירת שירותיו של עורך-דין פרטי שעלותם גבוהה.

 סיפורה של חתאם פלאח תושבת מחנה פליטים שועפט, בת 39, נשואה ואם לארבעה,  מדגים את הזלזול של מעסיקים בעובדות פלסטיניות. פלאח הועסקה בעבודת ניקיון דרך חברת קבלן אליה הופנתה דרך שירות התעסוקה, ומתארת עבודה פיזית מאוד קשה של ניקיון משרדים וחדרי שירותים רבים, ועבודה עם כימיקלים. גם היחס לו זכתה היה מזלזל, תוך הפרעות תכופות בהפסקות האוכל שלה. המעסיק הכיר בכך שחתאם עובדת בתנאי עומס יתר, אולם סרב לקלוט עובדת נוספת. כשנכנסה חתאם להיריון היא ביקשה שוב כי עוד עובדת תחלוק עמה בעבודה וסורבה. כאשר חששה שתנאי העבודה מסבים נזק לעובר היא בקשה שתימצא לה מחליפה אולם כל אותה התקופה המעסיק התמהמה. רק כאשר חתאם חלתה נמצאה לה מחליפה, ואף אז המעסיק דרש ממנה – בעת מחלה – לבוא לעבודה כדי ללמד את המחליפה את העבודה.

סיפוריהן של ברקאת ופלאח אינם חריגים. במהלך שנת 2016 ליווה סניף מען עשרות נשים בניסיונן להיקלט בשוק העבודה, כאשר עיקר הבעיות נבעו מהיחס אל הנשים הפלסטיניות כטרף קל אשר ניתן לנצל ולזרוק ללא כל עכבות.

  • התנהלות שירות התעסוקה, המספקת גב לתעסוקה פוגענית

בשנת 2016 התייצבו מדי חודש 2,906 נשים בלשכת התעסוקה בירושלים המזרחית להן סיפקה הלשכה 3,048 הפניות לעבודה במהלך השנה.[28] מדובר בהיקף גדול של הפניות לעבודה ביחס ל- 11 אלף הנשים המועסקות בפועל בירושלים המזרחית, מה שמציב את לשכת התעסוקה כצינור משמעותי להצעות עבודה עבור נשות ירושלים המזרחית ומטיל אחריות כבדה על כתפיה.

אך למדנו שמספר ההפניות הגדול לא מעיד על היצע גדול של מקומות עבודה. במהלך שנת 2016 פנו למען נשים רבות אשר הופנו למעסיקים שהצהירו שאין להם כל צורך בעובדות ושהם לא ביקשו מלשכת התעסוקה להפנות אליהם עובדות. למרות זאת, פעמים רבות המעסיק מדווח לשירות התעסוקה שהעובדת סירבה לעבודה, דבר המוביל לשלילת קצבת הקיום שלה למשך חודשיים.

כך לדוגמא הגב' ראניה ג'ולאני, שאת סיפורה פרטנו לעיל, הופנתה לעבודה בניקיון.
באותה התקופה למדה הגברת גולאני בהכשרה אליה נשלחה על ידי מרכז ריאן ומומנה על ידי שרות התעסוקה. במועד ראיון העבודה, במקום שהמעסיק יציע לה עבודה היא נתקלה בשאלות חוזרות ונשנות האם היא רוצה לעבוד.
כאשר חזרה ואמרה שכן היא נשאלה על מצבה הרפואי. כאשר הבהירה כי מצבה הרפואי תקין ואין לה כל מגבלה לעבוד היא נשאלה האם יש לה ילדים והאם הם יקשו עליה לעבוד.
כאשר הבהירה כי יש לה ילדים אך היא רוצה לעבוד נשאלה האם היא לומדת.כאשר ענתה שהיא לומדת נאמר לה שאם כך הם מסיקים שהיא לא רוצה לעבוד. כאשר ענתה שהיא רוצה לעבוד וללמוד במקביל בכדי שתוכל להשתכר יותר בעתיד נענתה כי היא איננה מתאימה לעבודה.

כשבוע לאחר מכן מסר לה פקיד הלשכה כי נשללה קצבתה מאחר והמעסיק דיווח שהיא אמרה שהיא רוצה ללמוד ולא לעבוד. לאחר חודשים של מאבק משפטי נגד ההחלטה על רישום סירוב בחר שרות התעסוקה למחוק את רישום הסירוב.

לצערנו התנהלות החברה המדוברת איננה חריגה. בתקופה בה התנהל ראיון עבודה זה פנינו אל החברה בשם דורשי ודורשות עבודה נוספות אשר קבלו יחס דומה.
ואף באחת הפניות הבהיר לנו מנהל בחברה שהם כלל לא צריכים עובדים ולא פנו לשרות התעסוקה.

למרות שחומר רב הועבר לידי שירות התעסוקה בנוגע למקרים אלה, הן בפניות בכתב והן באמצעות עררים (לוועדות הערר בשירות התעסוקה) וערעורים (לבית-הדין לעבודה), לא הגיעה לידינו כל עדות לכך ששירות התעסוקה בחן את המקרים. ההפך הוא הנכון – ידוע לנו ששירות התעסוקה ממשיך להפנות עובדות לאותם מעסיקים, ובמקרים בהם המעסיק מדווח על סירוב ואילו העובדת טוענת שהמעסיק הוא שסירב להעסיק אותן – מעדיף שירות התעסוקה באופן גורף את עמדת המעסיק, כך על-פי עמדתו הרשמית.

  • הפניה לעבודות פוגעניות

דורשת עבודה המופנית על-ידי שירות התעסוקה איננה זכאית להיות בררנית כלפי אופי התעסוקה אליה היא מופנית ללא הסתכנות באובדן קצבת הקיום לה היא זכאית למשך חודשיים. עובדה זאת, על רקע העוני החריף בירושלים המזרחית, מעניקה כוח רב למעסיקים לנהוג באופן פוגעני ולנצל דורשות עבודה שלא יכולות לסרב וחוששות מכוחו של המעסיק לדווח על סירוב.

ואכן מניסיוננו וכפי שהובא בדוגמאות רבות בדו"ח, סמכות זאת מנוצלת לרעה במקרים רבים על-ידי המעסיק, ובפועל נוצר מצב בו נשים נדרשות לבחור בין העסקה פוגענית לבין אובדן קצבת קיום ובמקרים רבים שותקות בלית ברירה אל מול התנהלות פוגענית של מעסיק. למרבה הצער, פעמים רבות מגלות הנשים כי למרות מאמציהן הגדולים להתקבל לעבודה המעסיק מסרב לקבלן ואף נרשם להן סירוב בשירות התעסוקה.

במהלך שנת 2016 הגיעו למען פניות רבות מעין אלה, בהן הגיש מען עררים וערעורים, ואף פנה במכתבים לשירות התעסוקה. שירות התעסוקה סירב לקיים בדיקה בעניין התנהלות אותם מעסיקים. ערעורים לבית הדין במקרים אלה הובילו לכך ששירות התעסוקה מחק רישומי סירוב עוד בטרם דיון, ובכך בעצם נמנעה בחינה מעמיקה ועקרונית של המקרה ושל הסוגיה. עו"ד עמנואל וייל מהלשכה המשפטית של שירות התעסוקה, בתגובה לפניות בנושא, סירב להשיב לגופו של עניין, ודחה את הדברים בטענה שאין לארגון מען סמכות להתלונן בעניין. עמדתו מתיישבת גם עם עמדת דוברות שירות התעסוקה, המבהירה כי "השירות אינו עורך כל ביקורת אצל מעסיקים…", בטענה כי הדבר אינו בסמכותו, אלא אם מצטברות תלונות אצל מבקר שירות התעסוקה שנמצאות מוצדקות.

מדיניות זו, בין אם חוקית או נשענת על פרשנות נוחה של החוק, מספקת כר פעולה נרחב למעסיקים פוגעניים להשיג כוח אדם זול ונוח לניצול.

סיכום

שיפור מעמדן של נשים ערביות בכלל, ובשוק העבודה בפרט, עומד במוקד העבודה של ארגון העובדים מען.

מתוך הכרות עם העוני בירושלים המזרחית ובפרט עם תנאי החיים של התושבות, התחלנו בינואר 2015 לערוך שינוי מהותי בפעילותנו בסניף ירושלים. עבדנו על מנת להנגיש באופן בולט יותר את פעילות הסניף לאוכלוסיית התושבות של ירושלים המזרחית ובפרט לאוכלוסיה העצומה של נשים עניות המודרות מהשכלה בסיסית.
מהנתונים המזעזעים על העוני בירושלים המזרחית כפי שפרטנו גם בדו"חות קודמים[29] ובפרט  מהנתון לפיו מתוך ציבור של כ- 84,500 [30] נשים חסרות עבודה רק 2,969[31] מתייצבות בשירות התעסוקה ודורשות הבטחת הכנסה ועבודה, למדנו על הניתוק הקיצוני של הנשים הן מכל רשת הגנה חברתית והן מהאפשרויות לצאת ממעגל העוני והאבטלה. הסקנו כי יש דחיפות בהעצמתן וחיבורן של נשים אלה לידע אודות זכויותיהן, ובעיקר לעידוד אפשרויות תעסוקה, שיש בהן להוביל לשיפור משמעותי ברמת החיים של משפחות עניות בירושלים המזרחית.

לשינוי זה הוקדשו שעות רבות של עבודת שטח בקרב מובטלות ודורשות עבודה בשירות התעסוקה; כך למדנו את מצבן התעסוקתי והאישי של נשים בירושלים המזרחית; פעלנו לחשיפת ציבור הנשים לידע בדבר תעסוקה הוגנת, זכויותיהן מול המוסד לביטוח לאומי ושירות התעסוקה, ידע בסיסי כמו שימוש בתחבורה ציבורית, ועוד.

בלבו של השינוי הצבנו את גיוסה ויצירתה של קבוצת -"מפיצות זכויות" – נשים מתנדבות מקרב דורשות העבודה המתייצבות בלשכת התעסוקה, אשר לומדות לעומק את זכויותיהן ואת הנתונים על המצב הסוציו-אקונומי של ירושלים המזרחית, ועוברות העצמה נשית. נשים אלה הופכות לסוכנות שינוי, מהוות מקור של ידע בדבר זכויות נשים, דיני עבודה ומיצוי זכויות מול הרשויות ומעסיקים, ומסייעות בהפצתו של ידע זה.

מהלך זה הביא תוך זמן קצר לעלייה דרמטית בקרב נשים פלסטיניות שהפכו לחברות מען בירושלים המזרחית והחלו להתעניין בשאלות חברתיות הנוגעות לכלל החברה ולהן כנשים.

מתהליכים אלה, אשר דומים להם אפשר לראות בהתפתחותו והצלחתו של מרכז ריאן ובהיווצרותן של קבוצות נשים אחרות בירושלים המזרחית בשנים האחרונות, ניתן ללמוד כי בקרב קבוצה זו של הנשים המדוכאות ביותר מבין נשות ירושלים המזרחית קיימים כוחות שינוי גדולים, שאם יצורף אליהם מהלך תשתיתי לשיפור מצבן בתחום החינוך והתעסוקה, עשויים להביא למהפכה של ממש.

קידומו של שינוי זה תלוי בהחלתו של יחס שוויוני כלפי תושבות ותושבי ירושלים המזרחית, יחס אשר במסגרתו יוגדלו משמעותית היצעי המסגרות לגיל הרך, תיבנה מערכת חינוך אשר תספק מענה והשכלה טובה לכלל הילדים ובני הנוער, יונגש שוק העבודה, ותסופק תעסוקה הוגנת לגברים ובעיקר לנשים.

הסללה של נשים אל שוק עבודה פוגעני, מדיר, וחסר אופק תעסוקתי, מובילה לתסכול וממילא לא משפרת את מצבן של הנשים ומשפחותיהן. שינוי משמעותי חייב לבוא עם פתיחת אופק של תעסוקה הוגנת שביכולתה להוציא מעוני.

תודות:

ברצוננו להודות לצוות מען המסור, הפועל במזרח ירושלים יואב טמיר, ראניה סאלח, סוג'וד סולימאן ועו"ד איה ברטנשטין. כמו כן לחברות מען שפתחו את לבן בפנינו והסכימו להתראיין תחת שמן: ראניה ג'ולאני, חתאם פלאח, ראאדה סלחות, פדאא שוויקי, ג'יהאן שאער.

תודתנו נתונה גם למאריק שטרן, חוקר ראשי במכון ירושלים לחקר ישראל ולוופא איוב מנהלת מרכז ריאן בירושלים המזרחית.

ארז וגנר – מחקר וכתיבה

רוני בן אפרת ועו"ד איה ברטנשטין – עריכה

אנו מודים לקרנות הבאות על תמיכתם בעבודתו של סניף מען במזרח ירושלים. כל הכתוב בדו"ח זה הוא באחריותו של ארגון העובדים מען בלבד.

 

 

הערות:

[1] שקלול על פי לוחות ו/1 לשנתוני ירושלים 2010-2016 של מכון ירושלים לחקר ישראל

[2] דו"ח המוסד לביטוח לאומי לשנת 2014 טבלת- קו העוני לפי גודל המשפחה. 2www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2014.pdf

[3] דו"ח ארגון העובדים מען- ירושלים המזרחית אסון חברתי כלכלי

heb.wordpress-696065-2444396.cloudwaysapps.com/?p=2710

[4] עיגול מ81.80%

[5] על-פי לוחות ו/2 לשנתוני ירושלים 2010-2016, מכון ירושלים לחקר ישראל

[6] עיגול מ56.93%

[7] שקלול לוח ו/2 לשנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל 2016

[8] השוואת טבלאות –קו העוני לפי גודל משפחה של המוסד לביטוח לאומי לשנים 2010 -2014 ולוחות ו/2 לשנתוני ירושלים 2010 – 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל.

[9] הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) מקיימת חלוקה בין גילאי העבודה העיקריים 25-64 לנשים ולגברים לבין כלל גילאי העבודה החוקיים – מגיל 15 ומעלה.

[10] לוח ז/1 שנתון 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל- נכון לשנת 2014

[11] שקלול לוחות ז/1 לשנתוני ירושלים 2013-2016, מכון ירושלים לחקר ישראל

[12] לוח ז/1 לשנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל

[13] הלמ"ס מסווגת עובדים לפי שני קריטריונים: ענפים כלכליים, ומשלח יד

[14] לוח ז/9 לשנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל

[15] פירוט בהמשך הדו"ח בפרק מחסומים בדרך להשתתפות בכוח העבודה סעיף 1) העדר השכלה

[16] "חמש שנים עברו חלפו מזמן…", פרק 2 סעיף ב, עמותת עיר עמים

http://www.ir-amim.org.il/he/node/1856

[17] Gender Analysis of WAC-MAAN’s target group http://eng.wordpress-696065-2444396.cloudwaysapps.com/?p=1827

[18] שקלול לוח ז/10, שנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל,  ולוח 2/20 של שנתון הלמ"ס 2015 (שניהם מודדים את שנת 2014(

[19] "חמש שנים עברו חלפו מזמן…", פרק נשירה, עמותת עיר עמים

http://www.ir-amim.org.il/he/node/1856

[20] בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים  הנם בתי ספר המוכרים על ידי מדינת ישראל אך לא בבעלותה. הם מחויבים ללמד רק 75% מתוכנית הליבה של בתי הספר הרשמיים ומתוקצבים רק ב75% מתקציבם הממשלתי של בתי הספר הרשמיים ובשעור דומה על ידי הרשויות המקומיות.

[21] נכון לשנת 2014 – לוח ח/11 שנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל

[22] מתוך סיכום ישיבת ועדת פיתוח כלכלי ותעסוקה במזרח ירושלים אשר התקיימה ביום 11.7.2016 בראשות סגן ראש העיר עופר ברקוביץ, אשר נערך על ידי רכז מען, ארז וגנר, אשר השתתף בישיבה

[23] נכון לשנת 2015 – לוח 2/20 שנתון הלמ"ס 2016

[24] מתוך סיכום ישיבת ועדת פיתוח כלכלי ותעסוקה במזרח ירושלים אשר התקיימה ביום 11.7.2016

[25] כתבתה של נטליה נוביצקי – my net ירושלים מיום 31.3.2017

[26] בתגובה של דובר סיטי פס לכתבתה של נטליה נוביצקי

[27] מתוך סיכום ישיבת ועדת פיתוח כלכלי ותעסוקה במזרח ירושלים אשר התקיימה מיום 11.7.2016

[28] על-פי תשובת דובר שירות התעסוקה לבקשה על פי חוק חופש המידע של ארגון העובדים מען מיום 22.2.17

[29] "דחיית תביעות לקצבאות קיום בירושלים המזרחית: מעגל הקסמים"

https://wac-maan.org.il/?p=3244
ו- "ירושלים המזרחית – אסון חברתי כלכלי

" – https://wac-maan.org.il/?p=2710

[30]  נכון לשנת 2014 – לוח ז1/11 שנתון ירושלים 2016, מכון ירושלים לחקר ישראל- כלל הנשים בגילאי העבודה בניכוי מספר המשתתפות בכוח העבודה.

[31] מתוך תכתובת עם מר אהרון חוטובלי, מנהל מחוז ירושלים מיום 23.12.2015

עוד

כלכלה ירוקה

אחוות-נשים בראשות המלכה הדבורה ופועלותיה

הכל התחיל בשיחת טלפון. חבר משותף הציע שנדבר… ששני הפרויקטים הקהילתיים שלנו יכולים להועיל אחד לשני. וכך התחילה ידידות שממש שינתה את חיי. אביב וסרמן, מייסד "סורגות קהילה", המליץ לי בחום לדבר עם הנא תאופיק מאום אל פחם.

המשך
פרויקט מזרח ירושלים

הישגים משמעותיים ל'מען – ארגון עובדים' בטיפול בזכויות עובדים מאז פרוץ המלחמה

מאז פרוץ המלחמה, טיפל מען במיצוי זכויותיהם של מעל 300 מתושבי מזרח ירושלים, בתחומים כמו זכויות בעבודה, הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, תאונות עבודה, פתיחת מחסומים וקבלת תווי מזון. את ההישגים הללו ניתן לתרגם למעל ל-3 מיליון ₪. מעל ל-40% מהפונים שקיבלו סיוע היו נשים.

המשך
תעשייה וענפים אחרים

עובדות ועובדי האגודה לזכויות האזרח הצטרפו למען

 בחודש אפריל השנה ואחרי מו"מ מהיר, החודש חתמו על הסכם קיבוצי שמשפר את שכרם (רטרואקטיבית מתחילת השנה).
"אנחנו מאוד מרוצים שהצטרפנו למשפחת מען, ומהסיוע המקצועי והטוב שקיבלנו מהם שהוביל לחתימה מהירה על הסכם.
מצפים לשנים רבות של עבודה מאורגנת המיטיבה עם העובדים והעובדות", מסרה עו"ד דבי גילד חיו, חברת ועד העובדות.

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

הכאוס במדיניות הישראלית לגבי העובדים הפלסטינים נחשף בישיבת ועדת הכנסת לעובדים זרים

ישיבת ועדת הכנסת לעובדים זרים הוקדשה היום לנושא העובדים הפלסטינים. אלא שהדיון בשאלה כלל לא עסק בעובדים. אף אחד לא סופר אותם. קיומם חשוב בגלל התפקיד החיוני שהם ממלאים בכלכלה הישראלית. למרות ההתעלמות מהמצב הקשה של העובדים הפלסטינים וגם התייחסות מבזה ומשפילה כלפיהם מצד חלק מהדוברים היה ברור בישיבה שנוכחותם של הפלסטינים בשוק העבודה קיימת ולא הולכת לשום מקום.

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

'מען – ארגון עובדים': החלטת הממשלה לייבוא מאסיבי של עובדים הזרים היא הפקרות כלכלית, ביטחונית וחברתית. יש לבטלה ולאפשר לפלסטינים לחזור לעבודה בישראל

החלטת הממשלה מיום ד' 15.5 לאשר העסקה של 330 אלף עובדים זרים במשק נוגדת כל היגיון כלכלי; עומדת בסתירה לתכנון שוק העבודה; ופותחת את הדרך להרחבה מסוכנת של סחר בבני אדם למטרות עבודה בישראל. בנוסף, ההחלטה משקפת התעלמות מוחלטת מההשלכות החמורות של המשך העצירה הזמנית של העסקת עובדים פלסטינים.
החלטת הממשלה משנה לרעה, ובאופן דרמטי, את מדיניות העובדים הזרים בישראל בחמש סוגיות קריטיות:

המשך

אנא כתבו את שמכם המלא, טלפון ותיאור קצר של נושא הפנייה, ונציג\ה של מען יחזרו אליכם בהקדם האפשרי.

رجاءً اكتبوا اسمكم الكامل، الهاتف، ووصف قصير حول موضوع توجهكم، ومندوب عن نقابة معًا سيعاود الاتصال بكم لاحقًا








כארגון שמחויב לזכויות עובדים ללא הבדלי דת, גזע, לאום, מגדר או מקצוע - דמוקרטיה היא נשמת אפינו.
מען מתנגד בחריפות לחוקי ההפיכה המשטרית שממשלתם הקיצונית של נתניהו, לוין, בן גביר וסמוטריץ' מנסה לכפות.

ללא דמוקרטיה אין זכויות עובדים,
כשם שארגון עובדים לא יכול להתקיים תחת דיקטטורה.

רק ניצחון המחנה הדמוקרטי יאפשר לפתח דיון בשאלה הפלסטינית, ולהגיע לפתרון אלטרנטיבי לכיבוש ולאפרטהייד, תוך הבטחת זכויות אדם ואזרח לכל, ישראלים ופלסטינים כאחד. כל עוד משטר האפרטהייד מתקיים, המחנה הדמוקרטי לא יצליח להביס את הפשיסטים הישראלים. לכן מען פועל לצרף את החברה הערבית והפלסטינית למחאה.

אנו מזמינים אותך:

לצעוד איתנו בהפגנות ולבנות אלטרנטיבה איגוד מקצועית, יהודית-ערבית דמוקרטית בישראל. הצטרפו היום לקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו "צועדות/צועדים עם מען במחאה"

להצטרף למען ולאגד עובדים במקום העבודה שלך . קראו כאן איך מתאגדים במען.

לעקוב אחרי העבודה של מען ברשתות החברתיות