קשר השתיקה סביב דיכוי האשה הערביה

קוראים לה חנין ראדי, בת 35, אם לארבעה ילדים, שיננית במקצועה, מתגוררת בטירה שבמשולש. אין בתיאור הזה כל דבר מיוחד, אלא אם כן נוסיף את העובדה שחנין אוהבת לרוץ, וכאן מתחיל הסיפור. ספורט נשים ויישוב ערבי לא מסתדרים ביחד, זה נחשב לשעטנז. הבעיה היא, שטירה נמצאת במרחק עשר דקות מכפר סבא, שם הפכה ריצת נשים לחלק מהחיים. מוספי הבריאות והעיתונים מופצצים בפרסומות שקוראות השכם והערב לציבור לעשות ספורט כדרך לשמור על אורח חיים בריא. מן הסתם עיתונים אלה על מסריהם "המתירנים" מגיעים גם לכפרה של חנין. כך קרה, שלאחר לידת הילד הרביעי, בעודה מתמודדת עם עלייה חדה במשקל, החליטה חנין לעשות מעשה כדי לשמור על הגזרה, ואולי גם על הבריאות הפיזית והנפשית. היא התחילה לרוץ, ומאז לא עצרה עד שהפכה לרצת מרתון.

ריצת המרתון הפכה לחלק מחייה של חנין. היא השתתפה במרתונים בינלאומיים בברלין ובאמסטרדם, ובשנה שעברה הגיעה למקום השלישי במרתון תל אביב בקטגורית הגיל שלה. כאשר ראתה כי טוב, היא שאלה את עצמה מדוע רק בכפר סבא נשים ייהנו מהספורט האתגרי הזה, ומדוע שנשים ערביות לא יוכלו גם הן לנקות את הראש ואת הנפש תוך כדי ריצה? ואכן, היא הגשימה חלום, הקימה מועדון ריצה בטירה ובתאום עם העירייה התחילה לאמן נערות, שהחלו לנהור למועדון.

אין זה אומר שחנין תמימה. היא חיה ונושמת את הכפר שלה, ויודעת היטב לאן נושבת הרוח. היא יודעת שבטירה לא מקובל שילדות ירוצו, זה לא מכובד, זה מזכיר התנהגות של בנים, ומוביל בסופו של דבר להתנהגות בלתי צנועה. בראיון לאחד מאתרי הספורט היא ספרה שבתה הקטנה, שיצאה לרוץ, נתקלה ברחוב באדם שגער בה: "'סליחה? מי את? מי ההורים שלך? אל תרוצי פה בטירה". "זה כאב לה, מספרת חנין, והיא חזרה הביתה בוכיה ואמרה לי 'אמא, מישהו עצר אותי בדרך ואמר לי לא לרוץ'."

אך חנין, שאינה נרתעת מאתגרים, החליטה לדבוק בחלומה. ביום שישי, 3 באפריל, היא ארגנה את המרתון הראשון בטירה, בחסות העירייה ובתאום עם המשטרה, תחת הכותרת "מרוץ הסובלנות והכוונה הטובה". למרבה הצער, המפעל היפה הזה לא יצא אל הפועל. לא בגלל היעדר התעניינות, להפך, מאות נשים נרשמו לאירוע, אלא בגלל "איומים" בעילום שם, שהגיעו לעירייה ולמשטרה, ו"המליצו" על ביטול המירוץ. טירה אמנם שוכנת עשר דקות מכפר סבא, אבל מבחינת אורח החיים ומצבן של הנשים היא נמצאת במרחק של אלפי שנות אור. אולי יותר קרובה לבירת דאע"ש, אל-רקה, בסוריה, שם הפכו חיי הנשים להפקר.

ביטול המרוץ לא עזר לרסן את האלימות, אלא להפך. ביום שני ה- 4 במאי, כחודש לאחר הביטול, גילתה חנין שהשמשה האחורית במכוניתה רוססה בכדורים. בעקבות המקרה היא הודיעה על הפסקת כל פעילות במועדון הריצה שלה בטירה, וזאת כדי לשמור על חייה ועל שלום משפחתה.

כך הפכה חנין לקוריוז. היא רצה כדי לשמור על שפיותה ובריאותה בעולם שבו תפקידן היחיד של נשים הוא להביא ילדים לעולם אכזר, אלים, ומדכא. זוהי המציאות בה חיות נשים ערביות בישראל, ואין מי שירים את הראש ויגיד – עד כאן. לידינו וסביבנו מתרחשת טרגדיה חברתית, שאין לדבר עליה בציבור, כי אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בפני היהודים (כמו שאמי המנוחה נהגה להגיד, לא להראות אותה ל"גויים"). לקשר השתיקה הזה יש שותפים רבים, ובהם אנשי ציבור.

הצד המאיים והמטיל טרור הרי מוכר לכולם: למשטרה, לראשי העיריות, לחברי ולחברות הכנסת הערביים – אבל איש אינו מוכן להתעמת איתו. לצד המאיים יש גם נציגים בכנסת, והם שותפים מלאים ברשימה המשותפת – הם שיח'ים נחשבים ביישובים שלהם, הם מטיפים במסגדים, הם בעלי הדעה, והם קובעי האג'נדה האמתית של הציבור הערבי. החוק נעצר במבואות הערים והכפרים הערבים, הוא לא קובע, רק השריעה קובעת.

אבל הטרור הזה לא מסתפק בנשים, ולא רק על מכוניתה של חנין נורו יריות. רק השבוע נורו למוות  קרבנות חינם בחיפה, יפו ואום אל-פחם, ובטירה עצמה יורים לכל עבר עם או בלי סיבה. הגורמים הפלילים והדתיים מתערבבים כאן, ונשאלת השאלה: מי שירה על מכוניתה של חנין היה איש דת, או איש העולם התחתון? המשטרה אינה מבדילה ביניהם, עבורה איום של איש דת ושל עבריין חד הם, ובשני המקרים אין מי שיעז להתלונן פן יבולע לו.

חנין נאלצה להרים דגל לבן ולא הגישה תלונה למשטרה, למרות שהיא יודעת מהיכן נורו היריות לעבר מכוניתה. האלימות, שהתחילה בנשים, מתפשטת על פני כל החברה. משפחות מחסלות חשבונות ביניהן בנשק, ראשי חמולות שומרים על האינטרסים שלהם בעזרת נשק, ובני העדות הדתיות נאבקות זו בזו בנשק. אפשר להאשים את המשטרה בכל דבר, אבל כולם יודעים מה מקור האלימות האמתי, והאחדות הלאומית גוזרת עליהם שתיקה.

אפשר לדרוש זכויות שוות, לדבר בשם זכויות האדם, לדבר על כיבוש, אפשר לפנות לבג"ץ בנושא אפליה בקרקעות חינוך ותעסוקה, אבל למי אפשר לפנות כאשר נשים נפגעות מאלימות? למי אפשר לפנות כאשר השיח'ים קובעים בצורה גלויה שאסור לנשים בבאקה אל-גרביה להגיע למשחק כדורגל של הקבוצה המקומית, כי אסור שיתערבבו עם גברים? לאיזה בית דין נפנה תלונה על אפליית נשים בתוך הקהילה שלהן? מי יביא לדין את האחראים על הוצאת לשון הרע ועידוד לאלימות? מתי נתחיל לטפל בנושאים שקובעים באמת את גורלה של החברה הערבית? מתי נתחיל להעלות בצורה רצינית את הנושאים הבוערים האלה, אשר מושתקים בסיסמאות גבוהות על גזענות ואפרטהייד?

השאלה הנשאלת היא – למה אנחנו מתכוונים כאשר אנו תובעים "שוויון"? לאיזה חברה אנחנו שואפים, ומהו החזון  העתידי של החברה הערבית. אוטונומיה תרבותית וניהול עצמי? איזה מודל מתקדם יכולה להציע החברה הערבית, כאשר החוק המכתיב את אורחות חייה הוא חוק השריעה?  כשהרשימה המשותפת דורשת שישראל תהיה באמת מדינה חילונית, דמוקרטית ושוויונית ללא הבדל דת, גזע לאום ומין, האם היא מוכנה שהחברה הערבית עצמה תתנהל לפי הכללים האלה? האם ניתן בכלל לקיים דיון בנושאים אלה בתוך הרשימה המשותפת?

אנחנו מבינים כי על נושאים כמו סוריה, מצרים ואיראן, ואפילו על הכיבוש של פלסטין, אי אפשר לקיים דיון בין חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, אשר, לטענתם, נבחרו רק כדי לשרת את הצרכים היומיומיים של האזרח הערבי. ובכן, הבה ונשאל: קיום אירועי ספורט נשים, אינו צורך יומיומי? לימוד הספר "אורבואר עכא" של עלאא חליחל בבית הספר התיכון בבאקה, אינו צורך יומיומי? החופש להתלבש בהתאם לטעמן ונטיותיהן, החופש לראות סרט, לשבת בבית קפה, לשתות בירה, לטייל עם חבר או חברה, ללמוד או לעבוד מחוץ לכפר, כל אלה אינם צרכים יומיומיים?

ושאלת השאלות היא: איך ניתן להיאבק נגד הגזענות של הימין ונגד האפליה הממוסדת, בזמן שהחברה כל כך חלשה, מסוכסכת בתוכה, נעדרת דמוקרטיה פנימית, ולא מסוגלת לקיים שום דיון על הדרכים לקדם את מאבקה למען שוויון? מי ייקח ברצינות את התביעות האלה, אם אנחנו בעצמנו לא פועלים לשנות את החברה שלנו? חברה שהופקרה לקיפאון והסתגרות בידי המטיפים, שהפכו את חיי האזרחים הערבים,  ובמיוחד את חיי הנשים, לטרגדיה אחת גדולה.

 

עוד

התארגנות עובדים

'מען – ארגון עובדים' חתם על הסכם קיבוצי שלישי בעמותת יד ביד ("הדו-לשוני")

ההסכם משפר את שכרם ותנאי עבודתם של כ- 250 עובדות ועובדים המועסקים ב-6 מרכזים חינוכיים וכן במטה העמותה ובהן עובדות חינוך – מהפעוטון ועד לתיכון, עובדות מנהלה (ניקיון, אבות בית, מזכירות ועוד), עובדות המטה ועוד.

המשך
פרויקט מזרח ירושלים

המקרה של הדאיה: עזבה את עבודתה מסיבות בריאותיות – קיבלה את כל זכויותיה כמפוטרת

הדאיה, בת 58 ממזרח ירושלים היא המפרנסת היחידה של משפחתה, וששת ילדיה תלויים בה. היא לא רצתה לעזוב את עבודתה, אך בגלל מצבה הבריאותי לא יכלה להמשיך לעבוד. בעזרת מען היא קיבלה את מלוא פיצויי הפיטורים שמגיעים למי שמתפטרת בשל מצב רפואי, והבטיחה את זכאותה לדמי אבטלה כבר מהיום הראשון.

המשך
פרויקט מזרח ירושלים

עובדת פלסטינית-ירושלמית העיזה ועמדה על שלה והצליחה לבטל האשמת שווא בגניבה ופיטורים שרירותיים

שוק העבודה במזרח ירושלים משתנה: נשים מתחילות להבין שהן לא חייבות להיות רק נשים שמרצות את כולם וכי יש להן זכויות והן יכולות להרים את קולן. אתן לא לבד! הקשבנה לסיפור של עולא, שיחד עם 'מען' הצליחה לעמוד מול כוונת מעסיקה לפטרה אחרי שהואשמה על ידי המנהלת הישירה שלה בגניבה:

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

במקום מעצרים ראוותניים צריך להחזיר עובדים פלסטינים לאתרי הבנייה

הסכם הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה שנכנס לתוקף ביום ד' 27.11, מסמן את סופה של המלחמה. אם אכן הוא יחזיק מעמד תתחיל תקופה של שיקום שמשמעותה גידול דרמטי בצורך בעובדים לענף הבניין. בינתיים, עשרות אלפי עובדים פלסטינים מחכים לרגע בו תחליט הממשלה להתיר את חזרתם לאתרי הבניין בישראל. אלפי קבלני בניין משוועים גם הם לכוח אדם מיומן ומדווחים שהעובדים הזרים שהגיעו אליהם מעטים מדי ולא מקצועיים ברמה מספקת.

המשך
פרויקט מזרח ירושלים

העובדת לא ויתרה. התמודדה עם מנהל מטריד ונשארה בעבודה!

האם הרגשתם פעם שמנהל שלכם במקום העבודה מתייחס אליכם כאל אשפה שיש לפנות מהדרך? אינתיסאר חוותה את המצב הזה. המנהל הישיר שלה הטריד אותה. לאחר מכן הוא פעל לסלק אותה מהדרך ולגרום לה לעזוב. אלא שהיא לא הסכימה ל”התפנות” כל כך בקלות. בעזרת הפעילות הנחושה של משרד מען בירושלים היא אזרה אומץ והצליחה לשמור על מקום העבודה. לקח חשוב לכל עובד ובעיקר לנשים עובדות.

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

בית-הדין לעבודה חייב את חברת מיה תעשיות מזון בע"מ בפיצוי על הטרדה מינית של עובדת פלסטינית שהועסקה במפעל במישור אדומים

ביום 6.10.2024 פורסם פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג) בתביעה של עובדת לשעבר של מפעל "מיה תעשיות מזון בע"מ" במישור אדומים.

המשך

אנא כתבו את שמכם המלא, טלפון ותיאור קצר של נושא הפנייה, ונציג\ה של מען יחזרו אליכם בהקדם האפשרי.

رجاءً اكتبوا اسمكم الكامل، الهاتف، ووصف قصير حول موضوع توجهكم، ومندوب عن نقابة معًا سيعاود الاتصال بكم لاحقًا








כארגון שמחויב לזכויות עובדים ללא הבדלי דת, גזע, לאום, מגדר או מקצוע - דמוקרטיה היא נשמת אפינו.
מען מתנגד בחריפות לחוקי ההפיכה המשטרית שממשלתם הקיצונית של נתניהו, לוין, בן גביר וסמוטריץ' מנסה לכפות.

ללא דמוקרטיה אין זכויות עובדים,
כשם שארגון עובדים לא יכול להתקיים תחת דיקטטורה.

רק ניצחון המחנה הדמוקרטי יאפשר לפתח דיון בשאלה הפלסטינית, ולהגיע לפתרון אלטרנטיבי לכיבוש ולאפרטהייד, תוך הבטחת זכויות אדם ואזרח לכל, ישראלים ופלסטינים כאחד. כל עוד משטר האפרטהייד מתקיים, המחנה הדמוקרטי לא יצליח להביס את הפשיסטים הישראלים. לכן מען פועל לצרף את החברה הערבית והפלסטינית למחאה.

אנו מזמינים אותך:

לצעוד איתנו בהפגנות ולבנות אלטרנטיבה איגוד מקצועית, יהודית-ערבית דמוקרטית בישראל. הצטרפו היום לקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו "צועדות/צועדים עם מען במחאה"

להצטרף למען ולאגד עובדים במקום העבודה שלך . קראו כאן איך מתאגדים במען.

לעקוב אחרי העבודה של מען ברשתות החברתיות