לוחמים לשלום וארגון העובדים מען יקימו משמרת מחאה בדרישה: לשים קץ לניצול המחפיר של עובדים פלסטינים בעילה של החלת החוק הירדני, בניגוד לפסיקה התקדימית של בג"צ
ביום ג', ה-14.7, בשעה 10:30, ידון הרכב של בית הדין הארצי לעבודה, בראשות הנשיא השופט יגאל פליטמן, בעתירתם של 3 עובדים ממפעל "ימית סינון" באזור התעשיה "ניצני שלום" הסמוך לטול כרם. העובדים מיוצגים על ידי עו"ד אהוד שילוני וארגון העובדים מען. הם מערערים על החלטת שופטת בית הדין האזורי לעבודה, אורנית אגסי מנובמבר 2013 לפיה חוק העבודה התקף באזור הוא החוק הירדני. במרכז הערעור עומדת הטענה כי אזור ניצני שלום מהווה שטח בשליטה ישראלית בתוך הגדה המערבית וככזה חלה עליו פסיקת בג"ץ משנת 2007 (בג"צ גבעת זאב) שקבעה כי מעסיקים ישראליים במובלעות ישראליות בגדה המערבית חייבים להעסיק עובדיהם פלסטינים עלפי חוק העבודה הישראלי.
איזו סיבה יש לישראלים לפנות דווקא לחוק הירדני? זה פשוט: בזכותו הם משלמים הרבה פחות לפועלים. כך למשל, החוק הירדני לא מחייב הפרשות לפנסיה, תשלום עבור ימי מחלה אחרי היום השלישי או דמי הבראה. החוק הירדני קובע 14 יום חופש ועוד ימי חגים, ובסך הכל – 21 ימי חופשה בלבד, מספר שאינו עולה עם הוותק כמו בחוק הישראלי, שמחייב תוספת יום לכל שנה. כך קורה שאדם שעובד 15 שנה באותו מפעל נשאר עם 21 ימי חופש בשנה בלבד. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא בפיצויים במקרה של פיטורים – שעל פי החוק הירדני, מחושבים באופן בסיסי ביותר, שאינו מתקרב אפילו לפיצויים הנדרשים בישראל.
שלושת הפועלים, שהועסקו במפעל במשך 10-7 שנים בתנאי שכר ירודים (לא תמיד מגיעים לשכר המינימום, אין הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורין סמליים, מקסימום 21 ימי חופשה בשנה), וללא תנאים סוציאליים, החליטו בשנת 2010 לתבוע את מעסיקם בבית הדין לעבודה, ולחייבו לשלם להם הפרשי שכר וזכויות בהתאם לפס"ד גבעת זאב. בתגובה הם פוטרו ללא שימוע. בנובמבר 2013 פסקה השופטת אגסי, כי החוק הירדני תקף באזור. לא רק שהעובדים לא זכו לזכויות ופיצויי פיטורים, אלא שבית הדין חייב אותם לשלם למעסיק 20,000 ש"ח שכר טרחה.
כ-700 עובדים פלסטינים מועסקים במפעלים באזור התעשייה "ניצני שלום", שהוקם לפני כשלושים שנה בסמוך לטול כרם. הנסיון להחריג את המפעלים באזור ניצני שלום מפס"ד גבעת זאב ולטעון כי מדובר באזור שאינו בשליטה ישראלית אינו עומד במבחן העובדות. ניצני שלום מנוהלת בפיקוח המנהל האזרחי, בעלי המפעלים הם ישראלים, חומרי גלם והסחורות נכנסים מישראל ואליה, היתר העבודה לפלסטינים מותנה באישורים ביטחוניים, המנהלים והעובדים המנהליים הם ישראלים. כך מופעלות באותם מקומות עבודה שתי מערכות חוקים שונות.
יתר על כן החרגת אזור התעשיה מפיקוח של הרשויות אפשרה למפעלים באזור זה להתחמק מטיפול אחראי בשפכים וזיהום סביבה וזאת למרות שחלקם מתיימרים להיות מפעלי מחזור ידידותיים לסביבה.
בעקבות הערעור של שלושת הפועלים, החלו בעלי מפעלים באזור, כמו מפעל "טל אל איסוף ומחזור" להחתים את עובדיהם, כתנאי להמשך העסקתם, על מסמך שבו הם מוותרים על זכויותיהם מכוח חוקי העבודה הישראלים, ושהבסיס החוקי להעסקתם הוא החוק הירדני משנת 1965. זאת, בניסיון לעקוף מראש את הפסדם הצפוי בערעור ולהשתמש ב"הסכמה" זו כאמתלה להמשך ניצולם של העובדים.
במכתב ששלחו לוחמים לשלום וארגון העובדים מען לראשי ערים ב-28.6 נאמר: "למרות שאזור התעשייה הזה הוקם כמודל לשיתוף פעולה אזורי, הוא הפך להיות אחד הסמלים הבולטים לניצול מחפיר של עובדים, לזיהום סביבה לא מבוקר ולהפרת זכויות אדם".
