המגזר הערבי חי בזבל. שעורי האבטלה בישובים הערביים גבוהים פי שלוש מאלו שבמגזרי היהודי, הרשויות המקומיות הערביות לא מתפקדות, שעור העוני בקרב האוכלוסיה הערבית גבוה ב-50% מהממוצע הארצי. ענף החקלאות יכול לספק עשרות אלפי משרות לנשים ערביות חסרות הכשרה מקצועית. מקומות העבודה קיימים, אך אינם זמינים מאחר והם מאוישים על ידי 26 אלף עובדים זרים.
לדברי איימן סייף, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה, נראה כי הממשלה מכירה, אמנם באחור, שהמפתח לפתרון הבעיה טמון בהעלאת שיעור הנשים הערביות העובדות מ- 27% ל-40%. פירוש הדבר תוספת של 50 אלף נשים עובדות. זהו יעד שאפתני, שפרושו עליה ב- 60% במספר הנשים הערביות המועסקות תוך 8 שנים. סייף גם מצביע על החלטת הממשלה מינואר האחרון, להקצות 250 מיליון שקל לעידוד כניסת נשים ערביות לשוק העבודה. עד כה, החדשות הטובות. החדשות הרעות הן, שקיים פער אדיר בין הצהרות למעשים בפועל.
על מנת לייצר מקומות תעסוקה בענפי התעשייה, על הממשלה להשקיע מיליוני שקלים בהקמת מפעלים ותשתיות, עידוד משקיעים זרים, ועוד. זהו תהליך חיוני, אך הוא גוזל זמן רב, ואינו נותן מענה מיידי לשאלת התעסוקה. לעומת זאת, בענף החקלאות, שיכול לספק עשרות אלפי משרות לנשים ערביות חסרות הכשרה מקצועית, המצב הפוך. מקומות העבודה קיימים, אך אינם זמינים מאחר והם מאוישים על ידי 26 אלף עובדים זרים. אלה מיובאים באחריות הממשלה, ומהווים כוח עבודה זול, המונע כניסת עובדים מקומיים. החלטה מנהלית ממשלתית של הפסקת ייבוא העובדים הזרים לחקלאות לא היה עולה לממשלה אגורה אחת.
ב- 2007 פורסם דו"ח של הועדה לנושא עובדים לא ישראלים בראשות פרופ' צבי אקשטיין, המשנה לנגיד בנק ישראל בזמנו. הדו"ח, שאומץ על ידי הממשלה, קבע שעד סוף 2014 לא יועסקו עובדים זרים בחקלאות למעט באזור הערבה, וכי מכסת העובדים הזרים תעמוד על 5000 עובדים בלבד. למותר לציין שההחלטות לא בוצעו, מאחר והממשלה אינה מוכנה להתעמת עם הלובי החקלאי ועם חברות כוח אדם, שגובות כופר של אלפי דולרים מהעובדים בארצות מוצאם. שני גורמים אלו מתפרנסים היטב מיבוא כח עבודה זול וחסר זכויות, ומתרצים את המדיניות באמירות כמו : "יש מחסור בעובדים ישראלים", "אף עובד ישראלי לא יעבוד בחממות בחום של 40 מעלות", "נשים ערביות מעדיפות לעבוד בשחור".
טיעונים אלו חסרי בסיס. עובדות החקלאות הישראליות מהוות כח עבודה זמני בעונות הבוערות, ורובן עובדות באמצעות "ראיס" ללא תלוש וללא זכויות סוציאליות. לא בגלל שאינן רוצות שכר הוגן וזכויות אלא בשל סירוב המעסיקים. כל עוד יש היצע גדול של עובדים זרים זולים המועסקים בשכר של 14 ש"ח לשעה, מעטים החקלאים שישלמו לעובדים ישראלים שכר וזכויות לפי ההסכם הקיבוצי שכולל פנסיה מלאה, כלכלה, תוספת משפחה, חופשה והבראה. כך יוצרים החקלאים נבואה המגשימה את עצמה. רק נשים נואשות מוכנות לעבוד בתנאים כאלו, המוציאים לעבודה בחקלאות שם רע.
כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, ארגון העובדים מען הרים לפני שבע שנים פרויקט להשמת נשים ערביות בחקלאות. למרות ההצפה של שוק העבודה בעובדים זרים, מען מצליח לשלב נשים ערביות בעבודה בכ-100 משקים. כאלפיים נשים ערביות שהשתתפו בפרוייקט של מען וזכו במקום עבודה הוגן ומכובד וכן אלפי נשים נוספות שנרשמו במשרדי מען ומחכות לחקלאים שיקלטו אותן, הן ההוכחה לשיקריות הטענות נגד נכונות נשים ערביות להשתלב בשוק העבודה.
מה שהצליח לעשות מען באלפים, הממשלה יכולה לעשות בעשרות אלפים. זה אפשרי אם תבצע את החלטותיה, ותפסיק את הסחר במהגרי עבודה זולים ומוחלשים. הממשלה יכולה להפעיל את העיקרון של מניעת היצף של השוק בסחורות זולות, גם על יבוא מהגרי עבודה, ולהטיל היטל שיגן על העובדות המקומיות מתחרות בלתי הוגנת.
אין בכך די, מאחר וחקלאות אינה חזות הכל. הממשלה נדרשת להשקיע בתשתיות, בתעשיה, בתחבורה, בבניית גני ילדים ומעונות, בהכשרה מקצועית, ועוד. לאור מדיניותה הכלכלית האנטי החברתית, ספק אם תעשה זאת. לעומת זה, בחקלאות מדובר בצעד שנמצא בהישג יד ואינו עולה לה אגורה. אם לא תפעל לצמצום יבוא מהגרי עבודה, הכל ישאר ברמה של דיבורים, ועל דיבורים, כמאמר הפתגם הערבי, אין מכס.
הכותב הוא רכז עובדי החקלאות בארגון העובדים מען
