מפעל מזוהם

איך צמחה מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. אלה הפנים של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, שאולי לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים אבל כבר גבו חיי אדם ופגעו בבריאותם של אלפים

מאת: עידן לנדו, המקום הכי חם בגיהנום

לכתבה

איך צמחה מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. אלה הפנים של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, שאולי לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים אבל כבר גבו חיי אדם ופגעו בבריאותם של אלפים

השיר "ניצני שלום", אחד הידועים בשיריו של יצחק (אליה) נבון, נכתב בשנת 1918, תחת רושמה הכביר של הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית שורה על השיר, כעל רבים משירי התקופה. בין הטפה לשלום ולצדק כלל עולמי, מקפיד המחבר להעביר גם מסר ציוני חד: "יודו כל עמים חן דתי", וגם "צדקת עמי חיש יכירו". הנה כי כן, סיפור ידוע: הציונות מעולם לא הסתפקה בסתם להיות צודקת, והתעקשה שכל אומות העולם גם הן יכירו בצדקתה.

אין לדעת מה עבר בראשם של הפקידים במשרדי האוצר והמסחר והתעשייה, אי-אז בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר החליטו להטביל אזור תעשייה בקו התפר בשם "ניצני שלום". האם שאבו השראה מן השורה "חוק ומשפט יבנו פרצי"? (אבל לא חוק ולא משפט שוררים שם). אולי מן המשפט "אל ישא גוי אל גוי ידו"? (אבל הטרור היכה שם פעמיים). "יהגו אמת"? (אבל השקר מתנוסס מעל המקום כדגל שחור). "יצמח שלום רב מארצי"?

נו.

כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה "ניצני שלום", העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זיעזע אותו. כי ב"ניצני שלום" חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.


מכאן נכנסים ויוצאים הפועלים מידי יום. צילום אורי פינר

מה שצמח מ"ניצני שלום", וממשיך לצמוח כל העת, הוא פטריה רעילה של כיבוש וניצול. מה שהעולם מכיר בו הוא לא צדקת עמי אלא רשעותו. הפנים האלה של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים בני 15. זאת למרות שגם הם כבר גבו חיי אדם (לפחות ארבעה פועלים נהרגו במפעלים ב"ניצני שלום"), ופגעו בבריאותם של אלפים. העוול שהם מפיצים עמוק הרבה יותר מסטטוס גזעני אקראי של חיילים משועממים בפייסבוק. ואף על פי כן, הם עוברים דרך קבע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית (להוציא חריגים בודדים). הכיבוש כתשתית, ולא כהתפרצויות זעם, הוא שקוף. עטר אותו בצירופי לשון נלבבים כגון "ניצני שלום" – והוא הופך לחלק מן הטבע.

הגיע הזמן שגם הישראלים יטעמו משהו מכל זה.

עובדות בסיסיות

"ניצני שלום" הוקם ב-1985 מזרחית לקו הירוק, על שטח פלסטיני. מלכתחילה לא דובר על מיזם פלסטיני (אז מה אם האדמה שלהם). תנאי הפתיחה היו: בעלי מפעלים ישראלים, פועלים ערבים (בעיקר מן הגדה, אבל גם מישראל). למה לא התירה ישראל גם מפעלים בבעלות פלסטינית? נו, כשאמרנו "שלום כלכלי" לא התכוונו ל"שוויון כלכלי".

בהדרגה הצטרפו אל המפעל הראשון עוד ועוד מפעלים, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו, והאזור התרחב והתפשט – הכל ללא תוכנית מתאר ובאופן פיראטי לחלוטין – עד שכיום יש בו כ-13 מפעלים, הפרושים על שטח של יותר מ-50 דונם. המפעלים הגדולים במקום – "קשת פרימה" (מייצר דשנים חקלאיים, בבעלות משפחת גשורי) ו"סולאור תעשיות גז" – מטפלים בחומרים כימיים בעלי סיכון סביבתי גבוה במיוחד. עוד באזור נמצאים המפעלים "ימית סינון וטיפול במים", "דיקסון גז", "סול מורן ניהול ושיווק" לייצור ושיפוץ מכלי גז, "טל-אל" לאיסוף ומחזור פסולת, "אוהלי האחים" לייצור ברזנטים ואוהלים, "תעשיות נייר", "עצי שיטים" לייצור משטחי עץ, "אינטרסויל" לייצור דשנים, חומרי הדברה וחומרי בניין, "מגוז תעשיות פלסטיק", "שי-קי סחר מתכות", ו"לוטר" לייצור בדים ואריגים.

במפעלי "ניצני שלום" מועסקים כ-500 פועלים פלסטינים, רובם מטולכרם. אזור התעשייה נושק ממש לשכונות של טולכרם ממזרח ולכביש 6 ממערב (מול היישוב "ניצני עוז"). מעברו המערבי – חומת ההפרדה, מעברו המזרחי – חומה פנימית שחוצצת בינו לבין טולכרם. בחומה המזרחית קבוע שער ברזל קטן. הוא נפתח ב-7:00 בבוקר לכניסת הפועלים ואז ננעל. הוא נפתח שנית, ליציאת הפועלים ב-16:00, ופעם נוספת ב-18:00.

במהלך היום, בין החומות האלה, במעין גטו פועלים, קורים דברים שלא היו יכולים לקרות באור גלוי ופתוח.

המפעלים ב"ניצני שלום" פועלים גם בחודשי הרמדאן. הם נסגרים בסופי שבוע בלבד, ובעוד מצב מיוחד: כשנושבת רוח מזרחית. למה? תגלו בהמשך.

החזון וההשראה: קפיטליזם קולוניאלי

הוגה הרעיון של אזורי תעשייה הפזורים לאורך קו התפר היה שמעון פרס, האיש והחזון. בנאומיו המכונפים משנות ה-80 וה-90 הם כמובן לא נקראו בשם האפרפר "אזורי תעשייה"; פרס קרא להם "פארקים תעשייתיים", ומכר לכל מנהיגי העולם את הבלוף הנוח-לעיכול שישראל יוצאת מגדרה (ומחומת הפרדתה) למען הפרנסה והקידום הכלכלי של תושבי השטחים, ולא רק עוצרת ילדים באישון ליל ויורה במפגינים באש חיה. זאת בעצם תמיד היתה תפישת השלום של פרס: להפוך את הכיבוש ממורסה מדממת לסטארט-אפ כלכלי.

מאחורי כל המצגות המרהיבות של פארקי היי-טק משגשגים בלב כרי דשא מוריקים בין קלקיליה לטולכרם עמד היגיון קולוניאלי בסיסי. הנה כך ניסחו זאת פקידים בכירים במשרד התעשייה והמסחר ובמשרד החוץ בשנת 1995:

"ההנחה הראשונית מהקמת הפארקים היא שאנחנו הולכים לסייע לפלסטינים, ואין ספק שהקהיליה הבינלאומית תירתם לעניין זה ברצון. התשתית תהיה ישראלית, תכנון ההקמה יהיה שלנו, אך ההקמה בפועל תוכל להיעשות עם אלפי פועלים מובטלים מהשטחים… בישראל יוכלו בעלי החברות הללו למצוא יעילות עצומה, הראש היהודי ימציא להם פטנטים, והם יוכלו לנצל את ההזדמנות לקבלת עבודה זולה של הפועלים מהשטחים.

"בעזרת הפארקים הללו נוכל לעמוד בתחרות ממשית עם תאילנד, קוריאה, טייוואן, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים, מאלזיה ואינדונזיה, שהם הכוחות הבולטים במזרח הרחוק. להם יש יתרון של זריזות, יעילות ועבודה זולה. לנו יהיה את כל אלה – יחד עם קרבה גיאוגרפית לאירופה".


הראש היהודי ימציא להם פטנטים. צילום: אורי פינר

שני הפקידים, שימו לב, ניפנפו בגאווה ביתרון המקומי ("הפטנטים" של הראש היהודי): עבודה זולה. ערבית, כמובן. חשוב להדגיש את העניין הזה כי בקרב מחנה השלום הישראלי, הנאיבי, קרוע-העיניים, רווחת פנטזיה מופרכת, כאילו חזון השלום הכלכלי של אוסלו הושתת על תפישה שוויונית של שני הצדדים. לא דובים ולא זבובים, היהודים לא זנחו לרגע את הנחת היסוד הציונית: הערבים תמיד נעו על הציר בין "בעיה" ל"משאב", אף פעם לא בני אדם בעלי זכויות שוות וקיום בלתי-תלותי.

ואכן, המשקיעים באו. אמנם לא נרשם מבול של תאגידים בינלאומיים לכיוון קו התפר, אבל התעשיינים הישראלים בהחלט ראו את היתרונות הברורים של אזורי התעשייה החדשים על פני שטחים שבקו הירוק. בניתוח מאיר-עיניים של התלכדות האינטרסים מאחורי הקמת "ניצני שלום", שירטט גדי אלגזי את קווי המתאר של התופעה:

"קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדםהמחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדםהם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי".

המודל הזה לא צמח בן-לילה (על ההיסטוריה של העסקה פוגענית של פועלים פלסטינים בישראל, ראו כאן). הוא פרי עבודתם ושקידתם של הרבה ישראלים (שידעו וכיוונו לרע), מחדליהם של ישראלים אחרים (שידעו והסבו מבטם הצדה) ואדישותו של הרוב הדומם (שלא ידע ולא איכפת לו). בשורות הבאות נפרוט אותו לפרטים וננסה להבין איך צומחת מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. המסקנה המתבקשת מן התמונה שתצטייר היא שמקום כמו "ניצני שלום" פשוט צריך לעבור מן העולם, אסור לו להמשיך להתקיים עוד יום אחד. אבל לשלטונות, כפי שנראה בסוף, יש תוכניות אחרות עבורו.

היסטוריה של צפצוף על החוק

מן הרגע הראשון שבא לעולם, "ניצני שלום" הביא עמו לא בשורת שלום אלא גזל וחמס. ב-1985 העבירו תעשיות גשורי (בניהול בן ציון ורענן גשורי) את מפעל "קשת פרימה" שבבעלותם, המייצר תוספות מזון לבעלי חיים ודשנים חקלאיים, מבית ליד אל האזור שסמוך לטולכרם. הסיבה למעבר: המפעל עמד בפני איומים משפטיים בעקבות זיהומים סביבתיים שהוא חולל. ובלשונו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, בדיון בוועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבהבשנת 2000: "היו בהחלט בעיות". כדאי לעייןבפרוטוקול של אותו דיון, ולהתרשם כיצד מתחמקים בעלי המפעל ונציג המשרד לאיכות הסביבה שוב ושוב משאלתו של היו"ר, ח"כ אחמד טיבי, באילו נסיבות הועבר המפעל ל"ניצני שלום". סיבת הדיון ההוא היתה, כבר אז, תלונות של תושבי טולכרם – חלקם מתגוררים במרחק מטרים ספורים מן המפעל – על פליטת רעלים ומזהמים למי הסביבה.

השמועה פשטה כחומצה גופריתית במי תהום: יש מקום בארץ, ללא מצוקת קרקע, שאפשר להקים בו מפעלים כימיים, להרעיל חופשי את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות, לקבל אספקת פועלים פלסטיניים רצופה ונוחה מן העיירה הסמוכה, לשלם להם שכר עבדים ולהפקיר את בטיחותם כי במקום הרי חל "החוק הירדני", ועוד סוכריה לסיום: האזור נמצא בשטחC  ולכן המפעלים פטורים מתשלום ארנונה.

לא תחטפו בשתי ידיים?

אחרי הסנונית הראשונה של מפעל גשורי באו דיקסון גז, סולאור, ימית ואחרים. הכל נעשה, כמובן, בעידוד הרשויות הישראליות. אלה וגם אלה לא עסקו בזוטות; למשל, שכמחצית מן השטח הבנוי ב"ניצני שלום" הוא קרקע פלסטינית פרטית (המחצית השנייה היא "קרקעות מדינה", כלומר שוב "קרקע יהודית" לגרסת ישראל אך על פי הדין הבינלאומי גם היא אסורה בכל שימוש שאינו למטרות צבאיות זמניות). העובדות האלה נחשפו בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, שלמעשה מצטט את המנהל האזרחי: "על פי מסמך של המנהל האזרחי מינואר 2011, השתלטו בעלי מפעלים באזור התעשייה על כ-25 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים ועל כ-25 דונם של אדמות מדינה" (עמ' 1690, ראו כאן הדו"ח המלא).

אבל תפקידו של המנהל האזרחי בסיפור הזה מורכב יותר. הוא לא רק הרשות הנוזפת, אלא גם הרשות המתירה. תביעה שנדונה בבית המשפט בשנת 2009 חשפה טפח ממעמקי השחיתות שפשתה בזרוע השלטונית הזאת של ישראל בשטחים. שני אנשי עסקים שקיבלו חוזה חכירה בשטח "ניצני שלום" מאת המנהל האזרחי השכירו את השטח במשך שנים עד שהמנהל הקפיא את חוזה הפיתוח שנחתם עמם. השניים תבעו את המנהל למשפט ואז התברר שמדובר בתביעה של הזרזיר נגד העורב. חוזה הפיתוח קובע שכל עוד לא הקים החוכר מבני תעשייה במקום, הקרקע אינה עוברת לבעלותו והוא אינו רשאי להשכירה. התובעים, שהשכירו את הקרקע, עברו על החוק. להגנתם הם טענו שהמנהל אינו מנפק היתרי בנייה במקום; המנהל התגונן וטען שאין במקום תוכנית מתאר; התובעים הזכירו שלמרות זאת קיימת בנייה לא חוקית מאסיבית במקום; ובית המשפט תמה מדוע אם כך איפשר המנהל לחוכרים להשכיר קרקע שלא בבעלותם.

התמונה המצטיירת היא של הפקרות גמורה, שמזכירה מאוד, כפי שמצוין בכתבה, את צמיחתם של המאחזים הבלתי חוקיים. כולם עוברים על החוק – הפולשים וגם המדינה – ובכל זאת המדינה מעניקה לפולשים הגנה, מקצה כוחות אבטחה, סוללת כבישים, נמנעת מאכיפה, ולבסוף – מוצאת דרך להכשיר את השרץ. כשמקרבים את העדשה, הדברים מתחילים להתבהר. שני אנשי העסקים הם תא"ל במיל' שלמה איליה, שכיהן בעברו כ… לא תאמינו, ראש המנהל האזרחי, ותמר מזרחי, רעייתו של יו"ר תע"ש לשעבר אריה מזרחי.


להרעיל את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות. צילום: אורי פינר

מתחילים להבין? ראש המנהל לשעבר תובע את המנהל על כך שהוא לא מאפשר לו להמשיך להפר את אותו החוק שהמנהל נמנע מלאכוף. ההצגה הזאת מתרחשת בבית משפט ישראלי ובעוד שלכולם ברור כיצד היא תסתיים (החוזה יחודש, הקנסות יימחקו, הפשעים יולבנו), לא ברור לשם מה טורחים בה כל כך כל המשתתפים.

חלקו של דו"ח מבקר המדינה מ-2011 על אזור התעשייה "ניצני שלום"/"מסילה" נקרא כמו פארסה. לאורך שנים מתעד המנהל האזרחי בדקדקנות חשבונאית את כל הפרות החוק של בעלי המפעלים – אך לא נוקט אף צעד מניעתי או ענישתי. מדובר בתסמונת ישראלית מוכרת: בעלי תפקידים ביצועיים מתפקדים כפרשנים ולא כשלוחי הציבור והחוק. הנה למשל פיסקה מאותו דו"ח:

"בדיון שנערך במנהא"ז בנובמבר 2007 נדונו הבעיות הקיימות ב'מסילה', כלהלן: אזור התעשייה פועל ללא גורם מנהל; הוקמו מבנים שלא בהתאם לתוכנית שבתוקף; נבנו מבנים על קרקעות פלסטיניות פרטיות; חוסר בתשתיות בסיסיות, כגון: ביוב, מים וכבישים, שאינו מאפשר למנהא"ז להעניק היתרי בנייה; החכרת משנה ללא הסדר מול המנהא"ז; השתלטות כוחנית על קרקעות שהוקצו לחוכרים אחרים; העסקת פלסטינים ללא היתרי תעסוקה; כניסת פלסטינים למרחב תפר פרוץ ללא בידוק ברמה מתאימה; ופגיעה בנושא איכות הסביבה".

נציגי המנהל נפגשים עם בעלי המפעלים; מתריעים, מזהירים, לפעמים אף מוציאים צווי הפסקת עבודה והריסה; ואז שב הכאוס לכנו. כמו בפארסת המאחזים הבלתי חוקיים, השלטון מדבר בשני קולות. הקול הלגאליסטי, הקצף על פני המים; והקול הפוליטי, זרמי העומק הקובעים. הלגאליות איננה אלא כסות שקופה של הכוח הפוליטי הגולמי. פקידי המנהל האזרחי, מקטון ועד גדול, יודעים זאת: אין לבצע צווי הריסה ללא הנהון של שר הביטחון (קראו כאן כיצד ריפד השלטון את המאחז מצפה אביגיל, לקראתהכשרתו, ותבינו איך השיטה עובדת).


השלטון מדבר בשני קולות. צילום: אורי פינר

התנחלות ישראלית, כידוע, דורשת מיגון. מיגון דורש קרקע וקרקע יש לפלסטינים. כך נמשכת שרשרת ההפקעות. אזור התעשייה הוקם ממערב לחומת ההפרדה, וב-2004 הוחל בבניית חומת מגן נוספת, מזרחית לו, שתחצוץ בינו לבין טולכרם. מי בונה? קבלנים פרטיים כמובן. בסוף 2005 מגלה המנהל האזרחי שהחומה חורגת מן התוואי שנקבע לה ונוגסת ב-2.5 דונם קרקע חקלאית פרטית של פלסטינים. ושוב – צווי הפסקת עבודה, צווי הריסה– וגורנשיט. ב-2011 מסכם המבקר (עמ' 1695): "עד לסיום מועד הביקורת, יוני 2011, בחלוף כשש שנים מהוצאת צו ההריסה, לא מימש המנהא"ז את הצו והקרקע הפרטית נותרה תפוסה שלא כדין". למעשה, מוסיף המבקר, תוקפו של צו התפיסה פקע בסוף 2005 ומאז הוא לא חודש. אפילו מראית העין של לגאליות נזנחה בחצר האחורית הזאת של הכיבוש.

בקיצור: יהודים גזלו אדמה ערבית פרטית כדי לעשות רווחים קלים, אחר כך גזלו עוד קצת אדמה פרטית כדי להגן על הרווחים, הכל תוך הפרת החוק הבינלאומי וגם הישראלי, תחת עינו הפקוחה ונזיפותיו הרפות של השלטון היהודי.

ואז הגיעו העבדים.

משכורות רעב עבור הזכות לתאונות עבודה

הקמת חומת ההפרדה ניתקה אלפי פועלים פלסטיניים ממקורות פרנסתם בתחומי הקו הירוק והנחיתה מכה אנושה על הכלכלה הפלסטינית. הרעב לתעסוקה כלשהי הבטיח שפע של פועלים רעבים ללחם שיילחמו על הזכות לשוב לעבודה סדירה, ובכל תנאי. היזמים הישראלים שהעתיקו את מפעליהם לאזור "ניצני שלום" ידעו זאת – למעשה כוח העבודה הזול היה אחת הסיבות העיקריות למעבר – כפי שנראה מיד. אבל חשוב לציין שגם השלטון הישראלי, שעצם עיניו למול התעשיינים פורעי החוק שהשתלטו על עוד ועוד אדמות באזור, הכיר היטב את המצוקה הכלכלית הקשה מעברה השני של חומת ההפרדה. שיתוף הפעולה הזה, בין משרד המסחר והתעשייה, שלטונות הצבא והתעשיינים, מדגים יפה עובדת יסוד שנוטה להישכח בשיח השגור על הכיבוש: שבסך הכל מדוברבעסק מאוד רווחי, ושהמדינה דואגת לשמור עליו ככזה במדיניות שמוצגת לציבור כ"צעדים בטחוניים".

רק לשם הדגמה, דו"ח חדש שהתפרסם בימים אלה חושף שההיגיון מאחורי הפרטת המחסומים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית היה היגיון שוק: לא התייעלות, לא חיסכון למדינה ולא "שיפור השירות", אלא הזרמת כספי ציבור לכיסם של תעשיינים ובעלי חברות שמשגשגים הודות לכלכלת הביטחון הישראלית. רובם של המחסומים כיום עברו מיקור חוץ לידי חברות קבלן. חוזים בסכומי עתק נחתמו עם תעשיות בטחוניות לצורך שדרוג המחסומים, ועלות הפעלתם והפיקוח עליהם עולה על רבע מיליארד שקלים בשנה. ההשקעה הרצופה בתעשיות טכנולוגיות משרתות-ביטחון היא מנוע צמיחה כלכלי, וענף האבטחה מספק פרנסה (אף כי בתנאים פוגעניים) לאלפי צעירים יוצאי צבא.


עובדים ללא זכויות בחברות ללא שם. צילום: אורי פינר

הצבא "משתמש" בשוק לא פחות משהשוק "משתמש" בצבא; מדובר בפינוק הדדי. רק תזכרו שבפינוק הזה יש כאלה שמרוויחים הרבה וכאלה שלא: יש שרוחצים במי בשמים ויש שנלחמים בציפורניים שלופות על הפירורים.

אלמלא טרחה המדינה לרפד את דרכם של התעשיינים ב"ניצני שלום" בכל כך הרבה הטבות – חוזי החכרה ופיתוח בעלויות מגוחכות, קרקעות פנויות חינם אין כסף – לא היתה מתאפשרת ההפקרות הזאת, ביחס לחיי אדם, זכויות עובדים והגנה על הסביבה.

עוד

פרויקט מזרח ירושלים

העובדת לא ויתרה. התמודדה עם מנהל מטריד ונשארה בעבודה!

האם הרגשתם פעם שמנהל שלכם במקום העבודה מתייחס אליכם כאל אשפה שיש לפנות מהדרך? אינתיסאר חוותה את המצב הזה. המנהל הישיר שלה הטריד אותה. לאחר מכן הוא פעל לסלק אותה מהדרך ולגרום לה לעזוב. אלא שהיא לא הסכימה ל”התפנות” כל כך בקלות. בעזרת הפעילות הנחושה של משרד מען בירושלים היא אזרה אומץ והצליחה לשמור על מקום העבודה. לקח חשוב לכל עובד ובעיקר לנשים עובדות.

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

בית-הדין לעבודה חייב את חברת מיה תעשיות מזון בע"מ בפיצוי על הטרדה מינית של עובדת פלסטינית שהועסקה במפעל במישור אדומים

ביום 6.10.2024 פורסם פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג) בתביעה של עובדת לשעבר של מפעל "מיה תעשיות מזון בע"מ" במישור אדומים.

המשך
עובדים ועובדות פלסטינים

חבלה בעשרות מכוניות של עובדים פלסטינים בכניסה לאזור התעשייה מישור אדומים

עשרות מכוניות של פלסטינים המועסקים באזור התעשייה מישור אדומים ספגו אתמול 8.10 חבלות קשות: העובדים, הנוהגים להחנות את רכביהם בצידי הכביש בסמוך למחסום הכניסה לאזור התעשייה, מצאו את רכביהם בסיום יום העבודה עם זכוכיות מנופצות, גלגלים מנוקבים וגגות הרוסים.

המשך
פרסומים

תובענה ייצוגית נגד שירותי בריאות כללית: מעסיקה עובדים ועובדות בהעסקה עקיפה בניגוד לחוק

ביום 15.9.2024 הוגשה תובענה ייצוגית נגד שירותי בריאות כללית בטענה שהיא מעסיקה עובדות ועובדים בתפקיד נוטלי דמים באמצעות מכרז לאספקת שירותים ובניגוד לחוק. על פי כתב התביעה מדובר בהתקשרות פיקטיבית ש"אומצה על ידי כללית על מנת לחמוק מהעסקתן הישירה של התובעות…", שעה שעל פי דין הן זכאיות להיות עובדות מן המניין של כללית, ולזכות להטבות מהן נהנים עובדי כללית.

המשך
Uncategorized

"לחם ושושנים" – גלריה חדשה בתל אביב שהיא מרחב לאמנות ופעילות חברתית

שוחרי אמנות ופעילים חברתיים ופוליטיים גדשו ביום חמישי 5.9 את אירוע הפתיחה של הגלריה החדשה של "לחם ושושנים" בקריית המלאכה בדרום תל-אביב. יחד עם אירוע ההשקה של הגלריה הוצגה על קירותיה התערוכה הראשונה שהיא מארחת – תערוכת הצילומים המרתקת של האמנית ענת וסרמן "רואה יורה" שאותה אצרה קרן זלץ.

המשך
אומנות - לחם ושושנים

דני בן שמחון: פתיחת גלריית לחם ושושנים היא קריאת תגר על הויתור על חיים משותפים

הגלריה הזו הוקמה בהמשך ישיר לגלריה שפעלה במשרדנו ברח' העלייה בחמש השנים אחרונות. הגלריה הוקמה על ידי מען – ארגון עובדים וסינדיאנת הגליל, אשר חרתו על דיגלן לפני כשלושים שנים, חתירה לחיים משותפים בין יהודים וערבים בישראל וכן מאבק למען שוויון הזדמנויות, צדק חברתי ונגד הכיבוש.

המשך

אנא כתבו את שמכם המלא, טלפון ותיאור קצר של נושא הפנייה, ונציג\ה של מען יחזרו אליכם בהקדם האפשרי.

رجاءً اكتبوا اسمكم الكامل، الهاتف، ووصف قصير حول موضوع توجهكم، ومندوب عن نقابة معًا سيعاود الاتصال بكم لاحقًا








כארגון שמחויב לזכויות עובדים ללא הבדלי דת, גזע, לאום, מגדר או מקצוע - דמוקרטיה היא נשמת אפינו.
מען מתנגד בחריפות לחוקי ההפיכה המשטרית שממשלתם הקיצונית של נתניהו, לוין, בן גביר וסמוטריץ' מנסה לכפות.

ללא דמוקרטיה אין זכויות עובדים,
כשם שארגון עובדים לא יכול להתקיים תחת דיקטטורה.

רק ניצחון המחנה הדמוקרטי יאפשר לפתח דיון בשאלה הפלסטינית, ולהגיע לפתרון אלטרנטיבי לכיבוש ולאפרטהייד, תוך הבטחת זכויות אדם ואזרח לכל, ישראלים ופלסטינים כאחד. כל עוד משטר האפרטהייד מתקיים, המחנה הדמוקרטי לא יצליח להביס את הפשיסטים הישראלים. לכן מען פועל לצרף את החברה הערבית והפלסטינית למחאה.

אנו מזמינים אותך:

לצעוד איתנו בהפגנות ולבנות אלטרנטיבה איגוד מקצועית, יהודית-ערבית דמוקרטית בישראל. הצטרפו היום לקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו "צועדות/צועדים עם מען במחאה"

להצטרף למען ולאגד עובדים במקום העבודה שלך . קראו כאן איך מתאגדים במען.

לעקוב אחרי העבודה של מען ברשתות החברתיות