תכנית "נוער למען שינוי חברתי" של ארגון העובדים מען מציעה מודל אחר למפגשי נוער יהודי וערבי. לא ליצור עימות ולא להציג אוטופיה של דו קיום, אלא לאתר בעיות משותפות ולעודד מעורבות חברתית משותפת. משרד החינוך אישר, בתי הספר הערביים פותחים את הדלת ביתר קלות מאשר היהודיים. מפגש בין תלמידי ביה"ס של ריינה בגליל וביה"ס בכפר הירוק מוכיח שזה עובד. ההתחברות היתה יותר מהירה מאשר בפייסבוק.
פקק מכפר ריינה מהגליל לכפר הירוק ופקק מתל אביב לכפר הירוק בשמונה וחצי בבוקר, מאפשר סגירת פרטים אחרונים. מסתבר שבאוטובוס מריינה בגליל מגיע מספר כפול של נערים ונערות מאלה שמחכים להם בכפר הירוק. אסמא אגבריה-זחאלקה, שנוסעת בפקק מתל אביב כרכזת הדרכה במפגש, לא מודאגת. שישבו שני ערבים ויהודי בכל קבוצת דיון, לא אידיאלי אבל לא קריטי, היא אומרת בטלפון לחנאן זועבי, רכזת ההדרכה מהצפון, הנמצאת באוטובוס של ריינה. הבעיה היא איך להיערך מחדש עם חצאי המשפטים בקופסאות שמתואמים לעבודה בזוגות. אבל הבעיה נפתרת הרבה לפני שהפקק נפתח.
המפגש נערך במסגרת תכנית "נוער למען שינוי חברתי" של ארגון העובדים "מען" קצת אחרי פורים. התאריך נקבע הרבה זמן מראש, אבל יומיים קודם לכן דיווחו בחדשות על בני נוער שיצאו ממסיבת פורים והכניסו מכות רצח לעובד ניקיון מיפו רק משום שהוא ערבי. ומאז ממשיכות לטפטף ידיעות נוספות על תקיפות ערבים על רקע גזעני. תכניות אחרות שמפגישות נוער יהודי וערבי היו אולי מגייסות את האקטואליה לעימות חם על שורשי הסכסוך, או לחילופין, מעדיפות לעקוף את הנושא הרגיש ולהציג אוטופיה של דו-קיום. שהילדים יכירו קצת פולקלור, וידברו על "על חומוס ופול", כמו שאומרת אגבריה-זחאלקה.
הפטנט של "מען" להיכרות הוא אחר. לא ליצור עימות ולא לחגוג פולקלור. אלא לאתר בעיות משותפות שמטרידות בני נוער יהודים וערבים, ולעודד מעורבות חברתית משותפת. אחר כך, אחרי שיווצר אמון, אפשר יהיה להתפנות ולשים על השולחן את הכאב והפצע. אלא שאולי אז כבר לא צריך יהיה להתעמת כדי להגיע להבנה. גם אגבריה-זחאלקה התייחסה בתחילת המפגש לגזענות שטבועה בלב הסכסוך: "אני רואה שנאה ולהט אבל זוהי קליפה דקה שמתחתיה אין כלום. אני מאמינה שאפשר לנתץ את הקליפה הזו, ולחנך את הנוער לצדק חברתי במקום להסית אותו לשנאה".
כדי לא ליצור מצב בו כל חברה מאשימה את האחרת בבעיותיה, ערוך הפרוייקט של מען כך שבין המפגשים המשותפים נערכים מפגשים נפרדים בכל בית ספר לאורך שנת הלימודים. "חשוב להיות מוכן לערוך בדק בית אצלך ולא לבוא מעמדה מתנשאת על החברה האחרת", מספר דני בן שמחון ממען, מרכז הפרוייקט הארצי. " רק בשלב הבא נפגשים כדי ללבן יחד את הבעיות המשותפות. מגזענות, ניצול, העסקה פוגענית אבטלה ועד עוני ואלימות. השאלה המרכזית היא תמיד מה היית רוצה לשנות אצלך ובסביבה הקרובה שלך, ולבסוף גם בחברה".
אחד הניסיונות הראשונים להפגיש בני נוער ערבים ויהודים במסגרת "נוער למען שינוי חברתי" נערך לפני שנתיים בקיבוץ גינוסר בהשתתפות חניכי מחנות העולים וחניכי המתנ"ס של טמרה. המפגש נערך בתקופה בה פרץ מרד האביב הערבי במצרים ובתוניס. בישראל עוד לא החלה המחאה החברתית. "התמונות שהגיעו מכיכר תחריר בקהיר נראו מאיימות לנוער היהודי", מספר בן שמחון. "בתחילת המפגש קראו הנערים את הטקסט של מרטין בובר 'כוחו של הנוער'. הם קראו אותו בשתי השפות. אחר כך דנו בשאלה אם מה שבובר כתב ב-1918 עדיין תקף. האם בכוחו של הנוער לשנות, מהם הערכים שמאחורי הסיסמאות על צדק חברתי, ומה הקשר בין מה שמרטין בובר דיבר עליו לבין מה שהמפגינים קראו בכיכר. ברגע שנכנסנו טיפ טיפה לעומק, ההפגנה בקהיר כבר לא נראתה מאיימת. זה היה כמו סכין בחמאה איך שהם פתאום מצאו את עצמם מזדהים עם אותם ערכים שהופיעו בסיסמאות בקהיר ובטוניס".
אנשי מען פנו למשרד החינוך, פרסו בפני מפקחת מינהל החברה והחינוך את התכניות ואת המישנה החינוכית. "אמרנו שמדובר בתכנית בעלת מסרים חברתיים. היא עוסקת במעורבות חברתית בנושאי כלכלה וחברה, חינוך לדמוקרטיה ושוויון בין המינים, מאבק בגזענות ועידוד ליציאה מפסיביות ולחשיבה עצמאית. קיבלנו הכשר לפעול בבתי ספר. למעשה, רק תיכון אחד בתל אביב לא איפשר את קיום התכנית בטענה שעומד מאחוריה איגוד מקצועי".
מען יצאה לדרך באפס תקציב ובמימון עצמי, אבל אז התחילו לצוץ המכשולים, בעיקר בקרב בתי הספר היהודים. "לחלקם, העיסוק בנושא ערבים ויהודים רגיש מדי בגלל החשש לביקורת של ההורים. בתי ספר שהתעניינו בתכנית, ויתרו על תהליך עומק של שינוי אמיתי ולא אפשרו מפגשים שבועיים או דו-שבועיים. ראינו שבבתי הספר היהודיים, אם לא מקבלים על זה נקודות זכות במבחני הבגרות, ואם השוק ממילא מציף אותם בפעילויות העשרה, יגידו לנו שאין צורך. במקרה הטוב, יזמינו מפגש משותף חד פעמי, כדי לעשות V על 'דו-קיום'". בעידן בו השאלה המרכזית במערכת החינוך הישראלית היא "מה יוצא לנו מזה", אין מקום לנווה מדבר חינוכי וערכי כמו תכנית מען.
בבתי הספר הערבים פותחים ביתר קלות את הדלת. אולי כי שם אין הצפה של תכניות העשרה, אולי הם פחות מוכווני הישגיות. יכולות להיות הרבה סיבות, אבל יש צורך בשותפים בקרב בתי ספר יהודים. אין איזון גם במספר שעות התכנית. אצל הערבים נערכים מפגשים שבועיים ואצל היהודים, הלו"ז הצפוף לא מאפשר יותר מפעם-פעמיים בחודש.
נכון להיום, פרט לכפר הירוק וביה"ס של ריינה, התכנית "נוער למען שינוי חברתי" רצה כבר השנה השנייה בביה"ס התיכון ביפיע. בשנת הלימודים הנוכחית התרחבה התכנית ופועלת גם בבתיה"ס בוסמ"ת בחיפה, ביה"ס הדמוקרטי בחדרה, תיכון עירוני יב', ותיכון טרה-סנטה ביפו.
הנוער מגיע למפגשים עם דעות קדומות. התלמידים הערבים אומרים: לא יקבלו אותנו, לא יתנו לנו לדבר, נצטרך להתאים את עצמנו, הם יודעים יותר טוב מאיתנו. התלמידים היהודים אומרים- אם נגיע לכפרים ערבים יהרגו אותנו. "היהודים חושבים שהערבים טרוריסטים, והערבים חושבים שלנוער היהודי בגילם אין בעיות", מספרת זועבי, "שאם היהודים נולדו במדינת היהודים אז החיים שלהם דבש. פתאום מתברר שגם אצל היהודים מצטופפים בכתות של ארבעים תלמידים כמו אצלם. ובאופן לא צפוי שומעים בחור יהודי מביע דיעה לא 'מתקדמת' על זה שהוא לא בעד שאמו תצא לעבוד". "חשוב לי לדעת איך היהודים חיים", הסביר אחד מתלמידי ריינה לפני המפגש, "למרות שאני בטוח שיש להם הכל ושהחיים שלהם מושלמים".
"לפני הביקור הראשון של ביה"ס בוסמ"ת מחיפה בביה"ס של כפר יפיע, פרץ מבצע עמוד ענן", מספר יואב טמיר רכז הדרכה, "ההורים חששו, והיו ילדים שאמרו שלא יגיעו לכפר בלי ליווי צבאי. התלבטנו מה לעשות. החלטנו לא להתעקש ולא להעמיד את בני הנוער בפני מצב כל כך קשה ודחינו את המפגש. בסופו של דבר, המפגש התקיים כעבור כשבועיים, הילדים חזרו מבסוטים, ולא הפסיקו להציק לי מתי ייערך המפגש הבא".
לא מעט מהחשדנות ההדדית התבססה על יוזמות קודמות למפגשים משותפים שאיכזבו: "המשותף בינינו היא הגזענות משני הצדדים", אמר קרואן מריינה, "ואני מעריך שכל אחד יאחז בעמדתו". "השתתפתי בעבר במפגשים של נוער יהודי וערבי", אמרה ארוה, "ולא הרגשתי שהמפגש תרם לי, או שהוא היה מוצדק. באחד המפגשים היינו צריכים ללמד את הנוער היהודי דבקה ושירה ערבית או מאכלים מזרחיים מפורסמים. אני לא מבינה מה זה חשוב במפגשים מהסוג הזה", ודועאא הוסיפה, "השתתפתי פעם במפגש של יהודים וערבים והיתה מתיחות, היו צעקות ודיונים סוערים". "דווקא מעניין אותי לראות מה הם חושבים עלינו ולבדוק אם יש משותף" אמרה לעומתם סובחיה.
מאז תחילת שנות ה-90, פעלה בביה"ס בנווה שלום תכנית מפגשים עניפה בין נוער יהודי וערבי. התכנית יצאה לדרך בעידן הסכמי אוסלו, השתתפו בה מאז עשרות אלפי בני נוער יהודים וערבים. בשנים לאחר פרוץ האינתיפאדה של שנת 2000 היא הגיעה בהדרגה למבוי סתום. במאמרו "קונספציות חדשות למפגשי נוער יהודי וערבי" (מגזין "אתגר", 17.12.09) ניסה בן שמחון להבין את הגורמים. "אחת המטרות המוצהרות של המפגש היתה חידוד הזהות הלאומית, הנבדלת של כל צד, כתנאי למפגש שוויוני. כל צד התבקש לומר באופן ישיר מה הוא מרגיש, והמשתתפים האחרים נאלצו לעמוד ב"מבחן ההאשמות" ולהקשיב בסבלנות. באווירה האופטימית של מפגשי אוסלו, זה עוד עבד. אבל מאז פרוץ האינתיפאדה, עודדה הגישה הקצנת עמדות והטחת האשמות הדדיות. בעיה נוספת היתה העדר ההמשכיות. בסדנה מרוכזת של יומיים בהם אמורים המשתתפים לעבור תהליך מזורז של התפקחות, אובדת היכולת לבניה משותפת שלב אחר שלב לטווח הארוך… יאמר לשבחו של בית הספר לשלום, שהוא היה בין הבודדים שהמשיכו לקיים מפגשים למרות אווירת ה'אין פרטנר' שאומצה על ידי השמאל הישראלי".
במפגש בכפר הירוק (27.2), לא מתלבטים בשאלות זהות לאומית, וההתחברות יותר מהירה מאשר בפייסבוק. הנערים מתיישבים בקבוצות דיון קטנות משותפות. אחרי שיחת הכרות קצרה, עוברים לדון בשאלות- האם יש טעם לצאת להפגנה כשסיכויי ההצלחה קטנים, ומה תעשה אם בית הספר מחליט לכרות עצים. הלבטים כאן הם משותפים ליהודים ולערבים. אלי מהכפר הירוק חושב שמחאה היא בזבוז זמן. "אם ביה"ס החליט לכרות עצים, אין מה לעשות". מיה לא מסכימה. "תיקח בחשבון שיש אחרים שהבעיה מפריעה להם ותוכלו להתארגן ביחד. תאר לך שהשחורים באמריקה היו חושבים שאין סיכוי". ואסמא זורקת נקודה למחשבה, שגם הלבנים הצטרפו למאבק השחורים. אלי לא משתכנע, וחאתם מצטרף לדעתו: "ואם לביה"ס יש סיבה טובה לכרות אותם? אלה הם רק כמה עצים".. "כמה עצים ועוד כמה עצים ולפני שתשים לב, תיעלם לך שמורת טבע שלמה", עונה גיל.
אחר כך התפתח דיון בנושא הצבעה שלא על פי המצפון האישי, אלא למפלגה לה מצביעים ההורים. לכאורה זוהי הסוגיה שמעסיקה לא מעט את הנוער הערבי, עניין לביקורת עצמית, פנימית. אבל דווקא גיל הצטרף לדיון ואמר שזה נכון בכל חברה, שהגיוני ששרה נתניהו תצביע לבעלה. "גם היא צריכה להצביע לפי טובת הכלל ולא טובתה האישית", עונה מוניקה מכפר ריינה.
היה מקום לדעות שלא עולות בקנה אחד עם מטרות המפגש. בסוגיה האם עבודות הבית הן רק לנשים, היו אמנם מגנים, בעיקר מגנות, משתי החברות, אבל עלו גם אמירות בסגנון- גבר לא מסוגל, אלוהים ברא את הנשים לצורך הזה, הן עושות את זה יותר טוב. ארוה מסכימה עם החלוקה המסורתית שגברים יוצאים לעבוד והנשים נשארות לטפל בילדים ובבית, אבל הגברים צריכים לעזור להן. "אם האשה לא עובדת, אז הגיוני שהיא תעשה הכל", אומרת פאחם ספק ברצינות, ספק בקריצה, וחוץ מזה היא באופן אישי לא תיתן לגבר להתערב לה בעבודות הבית.
ואז מתעוררת מחלוקת, אבל במהרה מתברר שהיא נובעת בגלל בעיה בתרגום. נתלי אמרה שהגבר צריך לחלוק עם האשה את הנטל בבית. כמו שהוא נושא בנטל ללכלך ולאכול, הוא צריך לנקות ולבשל. אבל בתרגום לעברית לא נאמרה המילה "לחלוק" אלא שהגבר צריך "לעזור" לאשה. כך יצא שדבריה פורשו במהופך מהכוונה, ועלי אמר שהוא באמת מוכן לעזור. הוא יעזור לתקן את תנור הבישול אם יתקלקל, וכולם צוחקים. כשמתפתח ויכוח פנימי באחת השפות, אומר מג'די קדח מחנך הכתה מריינה, "תיקחו בחשבון שכל מה שאתם אומרים ביניכם, מתורגם".
בתחילת המפגש מציע אחד הילדים לדבר ביניהם באנגלית. אך הדיון בשתי השפות הוא ערך חשוב בתכנית, ונותן כבוד שווה לשתי השפות. המדריכים מקפידים לתרגם הכל, גם כשכולם מבינים עברית. "בלהט הדיון אחד המדריכים שכח לתרגם, והשני לא ויתר ועצר את השיחה עד שיאמר התרגום", אומרת זועבי. היא מספרת על חניך ביישן מריינה, שבקושי התבטא בפעולות הנפרדות בערבית. "התרגום עודד אותו לדבר ולהשתתף דווקא במפגש המשותף. אם הדיון היה מתנהל בעברית, סביר שזה לא היה קורה. שפת אם מעניקה ביטחון, יכולת להתבטא בחופשיות ומעמד שווה לכולם".
המפגש מסתיים. התחושה היא שזה לא מספיק. מעט מפגשים, זמן קצר. תוסיפו את הפקקים בדרך, ולא נשאר הרבה. בכל זאת מנסים למצות עוד. "בעקבות התכנית של מען התחלתי להתעניין בפוליטיקה ובמה שקורה מסביב, בעולם הערבי ובעולם כולו", אמרה אינג'ילה. "אי אפשר לדרוש בקיץ צדק חברתי ולהיות אדיש לכיבוש עם אחר, הצדק צריך להיות אוניברסלי", אמרה יעל. "דרך המפגשים המשותפים ראיתי שבין היהודים יש אנשים שמזדהים אתנו, ושיש הרבה בעיות משותפות", הוסיף שמס. "היתה אווירה נחמדה", מספרת נתלי, "כולם צחקו, הרגשתי שיש שיוויון בין כולם למרות הבדלי השפה והדעות השונות". "המפגש מוכיח שיש פתח לסולידריות, שיש הרבה יותר משותף מאשר שונה", אומר בן-שימחון, "השינוי דורש תהליך, אבל עצם קיום המפגשים באווירה הגזענית השוררת ברחוב, כבר מחולל שינוי גדול. העיסוק בתכנים חברתיים וכלכליים שמערכת החינוך לא נוגעת בהם חשוב מאד, ומבחינת התלמידים יתרון נוסף הוא שזוהי פעילות שלא שצריך להיבחן עליה".
