מסע תובנות בין מדבר לחומות – סיור של ארגון העובדים מען עם "עיר עמים" בצפון ירושלים.*
אי אפשר להתחיל מהקל אל הכבד, גם לא להיפך.
זהו מסע שרצוי שכל ישראלי יעשה כדי לראות בעיניו ולהפנים את גודל העליבות והאפליה של הפלסטינים היושבים מעבר לקו הירוק.
שלושה קווים במפת העיר חורצים גורלות. מי לחיים של רווחה מסויימת ויותר ומי לחיי עליבות: הקו הירוק של ירושלים, המוכר למעטים מאיתנו, שנולדו לפני מלחמת 67, זהו קו שנותר רק במפות של עיר עמים, בכל שאר המפות הוא נמחק כבר מזמן. לצורך השוואה הקו הירוק המקורי אורכו הוא כ- 315 ק"מ, ולעומתו אורכה של החומה (נתון צנוע) הוא 703 ק"מ. הקו הכחול הוא הקו שמציין את הגבול המוניציפלי של ירושלים כפי שנקבע בראשית הכיבוש.
ואילו הקו האדום, הוא קו גדר ההפרדה (לפעמים גדר ולפעמים חומת בטון מכוערת) בנוסף אליו אנו רואים קו אדום מקווקו המציין את החומה המתוכננת להבנות בעתיד.
הסיור הכיל משמעויות קשות והרות גורל. הוא היה גדוש באינפורמציה של אלדד גרין, מדריך יוצא דופן באיכות ההסברה.
רגלי לא דרכה מעולם בשטחים, וגם לא במזרח ירושלים, למעט העיר העתיקה, בשנים שעוד הייתה שוקקת חיים. בתום מלחמת ששת הימים הבטחתי לעצמי לא לדרוך שם עד בוא השלום. אני מודעת למפעלים המצוינים של נשות מחסום ווטש, ארגונים ופעילי שלום המעורבים בחיי הפלסטינים בשטחים. אני מעריכה ומוקירה אותם מאד. זו הסבה שהחלטתי להצטרף לסיור מלא שיתן לי תמונה עדכנית של המצב.
התחושה הראשונית שעוטפת את כל הסיור ונותרת גם לאחריו היא תחושה של כעס מהול בעצב גדול.
תמונת המדבר על סלעי הגיר החשופים המשתרע למרחבים גדולים, והחומות האפורות המבתרות בו משרים דיכאון. מהי מטרתן האמתית של החומות שנבנו ואלו שממשיכות ועוד יוסיפו להבנות? אלדד ברין המדריך שלנו אומר שהחומה אינה רק גדר ביטחונית, אלא בעיקר גדר דמוגרפית ומדינית.
נוצר מצב של חלוקה אבסורדית המחוררת את הגדה והופכת אותה לגבינה שוויצרית. מצב שחוסם את הקמתה של מדינה פלסטינית בעתיד!
מובלעות שונות, שהיו מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים, מצורפות באמצעות החומה, ומצרפות אוכלוסיה פלסטינית (אמידה בדרך כלל) לתחום ירושלים. אולם רבות בהרבה הן המובלעות הגוזלות שטחים עצומים מידי האוכלוסיה הפלסטינית ומישבות אותן בהתנחלויות (או בשמן המכובס, שכונות). או כאלה שמוציאות שכונות פלסטיניות עתירות תושבים עניים אל מחוץ לקו ההפרדה.
הנקודה הראשונה שהגענו אליה הייתה רמות, בה עצרנו להביט על הגבעות וההתנחלויות שסביבה, אלו הצמודות יותר לקו הירוק. רמות שהיא התנחלות בת 45,000 תושבים ממשיכה להתרחב, ולא ניכר שיש כוונה להפסיק התרחבות זו. בנקודה נמוכה יותר צפינו בנבי סמואל הנמצאת בראש גבעה. אתר גבוה זה חוסם את הרצף בין רמות לגבעת זאב ולכן עושה ישראל ככל יכולתה למסמס את קיומו של הכפר. לצורך העניין הלאימו את אדמות הכפר והפכום "לגן לאומי". דבר האסור בתכלית על פי אמנת ג'נבה. כך הרגו שתי ציפורים במכה: אסור לבנות בשטח של גן לאומי ולכן התושבים הפלסטינים, שמספרם כ300 לאחר שרבים מאד הגרו, אמורים להפסיק להתרבות. הלאמת האדמות בגן לאומי גם אינה ברת פיצוי. הגן גדול בשטחו פי 100 משטח העתיקות של נבי סמואל .
בהמשך נמצאת "שכונת" הר שמואל שהיא למעשה הרחבה של גבעת זאב, אף על פי שהיא רחוקה ממנה מאד. זהו עוד טריק לאשר התנחלות חדשה כ"התרחבות" של התנחלות קיימת.
התחכמות נוספת שיצרו נקראת "פתרון מרקם חיים" שאינו אלא שם מפוצץ לפתרון עלוב ואכזרי. מדובר בשטח עצום מצפון לרמות, שצורתו כצורת יבשת אפריקה, והוא כולא את הכפרים ביר נבאללה, אל ג'יב ובית חנינא אל בלד, בתוך גדר. לתושבי השטח הזה שני "פתחי מילוט" שנבנו כמנהרות על יובלי ביוב הנפתחים ונסגרים באישור הצבא. הגדר ניתקה את הישובים מירושלים וגם מרמאללה. אך המובלעת הסגורה הזאת גם מוקפת בתוואי הגדר העצום המקיף את ירושלים מצפון, כך שמדובר בכלא בתוך כלא.
החומה הוציאה שתי מובלעות שהיו בשטח המוניציפלי של ירושלים – אזור כפר עקב בצפון ומחנה הפליטים שועפט, צפונית מזרחית לגבעה הצרפתית, אל מחוץ לגדר ההפרדה.
כפר עקב סופח מלכתחילה לגבול המוניציפלי של ירושלים משום שהוא ממוקם על גבעה שצפתה על שדה התעופה עטרות וקובעי המדיניות החליטו שזוהי נקודה אסטרטגית עבור ישראל.
אנו צופים על כפר עקב מאזור התעשיה עטרות, אזור שמזה שנים הפסיק לשמש כשדה תעופה. האם זו פטה מורגנה? לאחר שצפינו במסת הבטון והאבן של רמות וגבעת זאב, כאשר הכפרים הפלסטיניים מתחבאים בדלילות פה ושם, אנו רואים קו נוף שלא יבייש את מנהטן. רבי קומות צפופים מסודרים זה לצד זה, בניגוד גמור לנוף הפלסטיני הכפרי. אלא שלא במנהאטן עסקינן. למעשה ישראל הפקירה את שתי המובלעות שהוצאו אל מחוץ לגדר ההפרדה ומה שקורה בשטח לטענת התושבים הוא בניה בלתי מבוקרת, פראית ובלתי חוקית, שאינה מקפידה על חוקי הבניה, מתכון שיכול להפוך למלכודת מוות עבור תושביו במקרה של רעידת אדמה ולא רק. עירית ירושלים מקווה מאד שאזורים אלו יועברו בהמשך ל"חסות" הממשל האזרחי כאילו היו באזורי "סי", וכבר היום היא מפקירה את השרותים המוניציפליים ליד נעלמה. קשה לאמוד במדוייק את מספר התושבים במובלעות אלה, אולם ההערכות המקובלות מדברות על כ100,000 תושבים שישראל "הדירה" מעצמה בפועל באיבחה אחת. נתונים סטטיסטיים מראים ששתי המובלעות זוכות להגירה מאסיבית מתוך מרכז ירושלים משום שזהו פתרון דיור זול תוך שמירה, לפחות עתה על תעודת הזהות הכחולה, שהפכה לטענת המדריך שלנו ל"גרין קארד" לכל דבר ועניין.
ל"קינוח" נכנסנו לרחוב המרכזי של מחנה הפליטים שועפת, שהוא מחנה הפליטים היחיד שמסופח דה פקטו לישראל. מחנה פליטים זה הוקם כאשר לפני מלחמת 67 הועברו תושבי הרובע היהודי הפלסטינים לשם, לצורך שיפוץ בתיהם. אלא שהמלחמה קטעה את השיפוץ וכך גם את חזרתם לבתיהם.
אם לא התבלבלנו מכל המובלעות, המעברים הורטיקליים, והסטות הגדר על פי הצורך הישראלי והזילות בחיי הפלסטינים, הרי שמחנה הפליטים הזה הותיר אותי קרועת עינים. כפי שמתאר פעיל ארגון העובדים מען ותושב המקום, המחנה מנוהל בפועל על ידי מאפיה של סוחרי סמים ונשק. כל מי שידו על העליונה יכול לעשות ככל העולה על רוחו. למעט ברחוב הראשי, וגם זאת בקושי, אוטובוס אינו יכול להכנס לסמטאות הצרות. חנויות בלתי חוקיות בנויות ממש על הכביש ללא כל מדרכה. המחנה מנוהל בסגנון הפבלות בריו. למרות שאינם זוכים לשרותים מוניציפליים (פקחי העיריה ועובדיה אינם מוכנים להכנס לשכונות שמחוץ לגדר ההפרדה) תושבי המחנה משלמים ארנונה, שאם לא כן לא יוכלו להוכיח שהם תושבי ירושלים ויאבדו את תושבותם.
כשיצאנו מן המחסום נהג האוטובוס אמר לחיילים בהומור שחור "חטפנו אותם ועכשיו החזרנו אותם" החיילים נראו המומים. מתי לאחרונה נכנס אוטובוס של ישראלים למחנה הפליטים שועפט? הם ויתרו על בדיקה של תעודות הזהות שלנו. אחרי הכל לא היה כנראה ספק שאיננו פלסטינים.
1. ("במינהל פועלת מועצת התכנון העליונה (מת"ע), המקבילה לוועדות הארצית והמחוזית בתוך הקו הירוק. בראשות המועצה עומדת האדריכלית נטליה אברבוך, ולא חבר בה אף פלסטיני. חלק מחבריה הם נציגי הצבא. לצד מת"ע פועלת לשכת התכנון, המכינה את התוכניות לדיון. ראש הלשכה, האדריכל דניאל חלימי, משמש גם יו"ר ועדות משנה במת"ע. גם אברבוך וגם חלימי שבים ומדגישים כי השיקולים היחידים העומדים לפניהם הם תכנוניים, לא פוליטיים . האדריכל דניאל חלימי הוא שבישל את ההכרזה המתוחכמת /מתחכמת של גן לאומי בניצוחה של רשות הטבע והגנים. (מפנה כאן למאמר מעולה של עידן לנדאו על הפארק הלאומי של נבי סמואל.
*הסיור נערך במסגרת פרוייקט משותף של ארגון העובדים מען ועיר עמים לשנים 2014-2015 במימון האיחוד האירופי, שנועד לתת מענה לבעיות הסוציואקונומיות של אוכלוסית מזרח ירושלים והשכונות שמעבר לגדר, לרבות היעדר תשתיות.
