פורסם בסלונה ב 22.12.14
לקראת פתיחת תערוכת המכירות “לחם ושושנים” שהכנסותיה מוקדשות לפרויקט “נשים וחקלאות”, ערכתי ראיון עם מוזה גאנם. גאנם דברה בכנס “לשילוב נשים ערביות בעבודה” שנערך בכפר קרע ב-15.12 בשם העובדות המאורגנות בארגון העובדים מען.
תערוכת לחם ושושנים #9
התקשרתי למוזה גאנם ושאלתי אם זה בסדר לדבר כעת. השעה היתה שמונה בערב. מוזה צחקה ואמרה שזה בסדר כיוון שהיא הולכת לישון בשמונה וחצי בערב. כן, החיים של מוזה אינם קלים. היא עובדת נקיון בסמינר הקיבוצים כל יום מ- 5.30 בבקר עד 1.30, מה שאומר שהיא מתעוררת ב- 3.30 בבקר, מכינה לילדים כריכים ומסדרת להם את הילקוטים, יוצאת לעבודה ב-4.30, וחוזרת הביתה ב- 2.30 כדי לאכול עם הילדים. “זה קדוש אצלי” היא אומרת.
קשה? לא בשביל מוזה. “היה לי הרבה יותר קשה כשעבדתי בחקלאות אצל כל מיני קבלנים בתנאים הרבה יותר גרועים, בשביל פחות מחצי ממה שאני משתכרת עכשיו, ובלי שום זכויות סוציאליות. עכשיו אני עובדת באמצעות ארגון העובדים מען, ונהנית מהכנסה קבועה ויציבות. אין בכלל מה להשוות. בכסף שאני מרוויחה אני משלמת עבור דונם אדמה שקניתי בשביל הילדים, והוצאות הבית הם מהמשכורת של בעלי. אני רוצה שהילדים שלי יבנו לעצמם בתים נפרדים, ולא יגורו כמונו, בבנין אחד עם האחים ובני משפחותיהם.”
אם חשבתם שמוזה, בת 40 ואם לארבעה, מסתפקת במשרה מלאה – טעיתם. היא גרה בכפר קטנטן בשם ימה, שביחד עם 3 כפרים נוספים מרכיב את המועצה המקומית זמר. מאחר ובימה אין מרכזי קניות, בנקים, מרפאות או תחבורה ציבורית, מוזה מסיעה בשעות אחרי הצהרים עקרות בית אל באקה אל-גרביה הסמוכה או לחדרה לקניות וסידורים. “נשים מתקשרות אלי כשהן זקוקות להסעה, הן מעדיפות נהגת. עד שהילדים יבנו להם בתים בחלקת האדמה שקניתי, אנחנו מגדלים שם כבשים, ואני מוכרת יוגורט וגבינת צאן לשכנות. שכנעתי את הילדים לשתול שם זעתר, הוא לא דורש הרבה טיפול, וכבר בשנה הבאה נוכל למכור אותו. אה, כן, אני גם מוכרת שמן זית וזיתים לכל דורש”.
יש לך בכלל זמן לעצמך, אני שואלת? “עד עכשיו כשרציתי לפנק את עצמי הלכתי לקוסמטיקאית וספרית. עכשיו הצטרפתי עם כל קבוצת העובדות שלי לחוג להעצמה נשית שמארגן ארגון העובדים מען, ושם אני מצליחה באמת להירגע ולהיפתח. זוהי השעה היחידה בשבוע שאני מקדישה רק לעצמי, לא עונה על טלפונים ולא עסוקה במטלות היומיומיות. זה כמו אוויר לנשימה”. ומה אומרים הילדים שלך על האמא העסוקה שלהם? “הם תומכים בי וגאים בי. הבן הגדול מאוד עוזר לי. אני לא מחסירה מהם כלום, לא זמן ולא תשומת לב, וגם אני יכולה לתת להם הרבה יותר מאשר לפני כן. הם מרגישים שאני מרוצה, וזה עושה להם טוב. כמובן שבלי עזרת הבת הגדולה לא הייתי יכולה לעמוד בכל זה.”
כל זה כלל אינו מובן מאליו. אבא של מוזה היה פלאח, והאם עקרת בית. כאשר מוזה רצתה להמשיך ללמוד אחרי התיכון ולהיות מורה, האב פסק “בת 19 – להתחתן”, וכך היה. רק אח אחד תמך ברצון שלה ללמוד, אבל זה לא עזר, וגם המצב הכלכלי לא אפשר זאת. גם ארבעת אחיותיה התחתנו אחרי או במהלך התיכון. מוזה התחתנה עם בן דודה הצעיר ממנה בשנתים. “למעשה הוא היה בגיל ההתבגרות, התאהב בי, ולא רצה שמישהו אחר יקח אותי”. במשך מספר שנים עבד בעלה על טרקטורון בסלילת כבישים, עד שחלה (פריצת 5 דיסקים בגב) והיה מרותק למיטה במשך חודשים. אז יצאה מוזה לפרנס את המשפחה, ומאז לא הפסיקה. “אל-חרכה ברכה” (הפעילות היא ברכה) היא אומרת. “כשאני יושבת בבית אני נחנקת.”
“אני מעודדת את בתי הבכורה להמשיך ללמוד, לעשות רשיון נהיגה, לרכוש מקצוע, ולא למהר לנישואי בוסר. אני מדברת על זה גם עם הבנים שלי. אני מעודדת נשים מהכפר שנמצאות במצוקה כלכלית לצאת לעבוד באמצעות מען, למרות שהשיח’ים של הכפר מתנגדים. במקום לקבל צדקה, הן יכולות לעזור לעצמן, ולא להיות תלויות בטובות של אחרים. זה לקח שלמדתי מהחיים שלי, ואני מנהלת את חיי בהתאם להשקפתי”.
