המרפסות שהתמוטטו לאחרונה בפרוייקט בנייה חדש של חברת גינדי מהוות תמרור אזהרה למצבו העגום של ענף הבניין בישראל. שוב ושוב אנו עדים לתופעות של שיטות בנייה מיושנות, העדר פיקוח על בטיחות, תאונות עבודה, זלזול בהוראות התכנון והחוק. כל אלו גורמים לתאונות ופגיעה בעובדים ודיירים בשעור שאינו מקובל במדינות מתוקנות בעולם. בהעדר פיקוח וענישה על הזנחה או רשלנות, אנו עדים למצב בו חברות הבנייה, שגורפות מליארדים עקב עליית מחירי הנדל"ן ,מייצרות מקומות עבודה ומגורים בלתי ראויים וממשיכות להשתמש בטכנולוגיות מיושנות תוך ניצול קיומו של כוח אדם זול.
המרפסות שהתמוטטו בפרוייקט של גינדי בחדרה, בסוף דצמבר 2013, למרבה המזל לא גרמו אבדות בנפש, אבל הן חשפו כשל בסיסי ומדאיג בתעשית הבניין בישראל. עשרות המשפחות שרכשו דירות בפרוייקט זה חוששות, ובצדק, להתגורר בבניין שנבנה ברשלנות פושעת. הרוכשים נותרו במבוי סתום משהתברר להן שהשקיעו את כל כספן בדירות פגומות. ניתן לומר שזו תרבות "הסמוך" והחיפוף הידועה. אבל חקירה רצינית של המקרה מעלה תמונה חמורה ומסוכנת בהרבה: מדובר בשיטה האופיינית לענף הבנייה, המסכנת את העובדים בו ואת אלו העתידים להתגורר או לעבוד במבנים הנבנים בדרך-לא-דרך זו.
הפרת קיצונית של הוראות התכנית
מי שמכיר את הנעשה בענף יודע, שהתמוטטות המרפסות לא היתה מקרה יחיד או יוצא דופן. רק שבועיים קודם קרס הכביש באזור מחלף דרור (שנחשב למחלף הדגל של חברת נתיבי ישראל) בעקבות סופת גשמים, ימים אחדים בלבד לאחר טקס פתיחת המחלף בהשתתפות שר התחבורה. גם במקרה זה נמנעו קורבנות בנפש רק במקרה. במקרים רבים אחרים הזלזול בנהלים ובהוראות גורמים לפגיעות קשות בעובדים המועסקים בבנייה, וכן בדיירים ועוברי אורח. הסטטיסטיקה המצמררת של עובדי הבניין שולחת כל שנה יותר מ-30 מהם אלי קבר בתאונות שאפשר היה למנוע.
מידע שהחל להשתחרר בנוגע לנסיבות התמוטטות המרפסות של גינדי בחדרה מעלה, כי היתה כאן סדרת כשלים המאפיינת כיום את כל ענף הבניין בישראל. למרות העלייה הגדולה במחירי הדירות וקצב הבנייה המהיר, נשאר ענף הבנייה בישראל תקוע בשיטות טכנולוגיות מיושנות ובדרכי ניהול ופיקוח שעבר זמנן. אחת התוצאות המיידיות לפיגור זה, הינה שיעורן הגבוה של תאונות ופגיעות עבודה, וכמובן בנייה באיכות ירודה.
כמי שפועל בשטח למעלה מעשור, למען קידום ההתאגדות והגנה על זכויותיהם של עובדי הבניין, אני יכול להעיד על האנרכייה השוררת באתרי הבניין בארץ. שורש הרע נעוץ, לפי מיטב שיפוטי, בזמינותו של כח-עבודה זול, כמו העובדים הפלסטינים משנות השבעים, העובדים הזרים של שנות התשעים, ועובדי חברות כח-אדם וקבלני משנה של שנות האלפיים. זמינותו של כח-עבודה זול, מאפשר לקבלני הבנייה לגרוף רווחים קלים מבלי שיהיה להם כל תמריץ להכניס טכנולוגיות חדשות או להשקיע בשיטות עבודה מתקדמות ומודרניות.
פרשת התמוטטות המרפסות בפרוייקט גינדי בחדרה, ממחישה את תרבות ה"סמוך" שעליה מבוססת שיטת העבודה בענף הבנייה. לפי עדויות של מומחים לבדיקת תאונות בנייה (דה מרקר, ענת ג'ורג'י ורז סמולסקי 2.1.14) עולה, כי במרפסות שקרסו נמצא חוסר של שני שלישים מכמות הברזל שנדרש לפי הוראות המתכנן וחוסר של שליש בכמות הבטון. לפי ממונה הבטיחות המוסמך חסן שולי, העובד בשיתוף עם מע"ן, הכשלים שהתגלו מעידים על העלמת עין של גורמים רבים: "היזם אינו יכול להשיג היתר בנייה בלי שתהיה בידיו תכנית מפורטת של המבנה הנדרש, תכנית העומדת בדרישות ההנדסיות. מתכנן הבניין אחראי להשיג רשיון בנייה מרשויות התכנון והוא חתום על שלד הבניין. המתכנן ההנדסי – הקונסטרוקטור – חייב לאשר כל יציקה לפני שהיא מתבצעת ולוודא שנעשתה לפי התכנית, קרי, שכמויות הברזל והבטון תואמות את הצרכים כפי שנקבעו בתכנית. אם הקבלן המבצע אינו מציית להוראות התכנית, אמור הקונסטרוקטור לעצור את היציקה ולדרוש את ביצוע השינויים הנדרשים. גם המהנדס המפקח על הביצוע, המדריך את העובדים, חייב לשים לב כשיש סטייה חמורה מהתכנית ולעצור את העבודה."
מדיניות שמנציחה נורמות פסולות
האירוע בפרוייקט גינדי בחדרה מעלה שאלות נוקבות:
– איך ניתן להסביר את העובדה שכל כך הרבה מנגנוני פיקוח לא איתרו את החריגה?
– איך קרה שחברה יזמית מובילה, כמו גינדי, ששוכרת את שירותיה של חברת בניין גדולה ונחשבת, אורתם מליבו, פועלת בצורה רשלנית ופושעת?
– איך אישר מנהל העבודה של הפרוייקט יציקות כאשר עבודת הברזל שהוכנה היתה לקויה באופן מסוכן?
– מדוע לא עצר הברזלן הראשי בפרוייקט את העבודה כאשר הבחין כי הוראות הקבלן נובעות מנסיון לחסוך בחומרים תוך כדי סיכון הדיירים העתידיים?
אין תשובה פשוטה לשאלות קשות אלו. אבל ברור, שכל זמן שענף הבנייה פועל בשיטת "חטוף ככל יכולתך", נמשיך להיות עדים לתופעות כאלה. הגורמים המובילים במשרד השיכון והכלכלה – שהיו אמורים ליצור מנגנון פיקוח ותכנון ארוך טווח, ולשנות את השיטות הקלוקלות הקיימות – נרדמו בשמירה. אולי זה קורה בגלל שמישהו (מאכערים ויזמי נדל"ן או טייקונים למיניהם) מכניס לכוסות התה שלהם סמי הרדמה.
אנשי מקצוע עצמאיים מתריעים מזה שנים על-כך שאין בחוק חובה למנות חברת פיקוח חיצונית, שתפקח על הבטיחות באתרי הבנייה. חברות הבנייה והיזמים הגדולים עושים כבתוך שלהם, מזלזלים בתכניות הבנייה, מסכנים את עובדיהם ואת המשתמשים העתידיים.
דוגמא לאופי הבלתי מקצועי והעדר נורמות מודניות בענף הבניין בישראל היא השעור הגבוה של תאונות קטלניות בענף ביחס למספר המועסקים. שעור ההרוגים בתאונות בניין בישראל הוא 15 לכל 100 מועסקים (כ-30 עובדים הרוגים בשנה בענף המעסיק כ200 אלף עובדים). בעוד בבריטניה שעור התאונות הקטלנית ל-100 אלף עובדי בנין הוא 2.0. (לפי דוח של סוכנות הבטיחות והגהות הבריטית לשנת 2012-2013, שעור הפגיעות הקטלניות ל-100 אלף עובדים בכל ענפי המשק הוא 0.5 לעומת שעור כפול בישראל).
דוגמא לכשל כזה היה גורלה של תכנית להכשרת עובדי בניין, שיזמה אסתר דומיניסיני בשנת 2005, בתפקידה כמנכלי"ת שירות התעסוקה. התכנית נוצרה בשיתוף עם התאחדות הקבלנים. ארגון העובדים מען התבקש אז לסייע בגיוס עובדים ערבים לתכנית שבה נדרשו קבלני הבניין הגדולים להתחייב להעסיק עובדים בתנאי שכר גבוהים יחסית, במטרה להכשירם לעבודה בטכנולוגיות מתקדמות. בתמורה התחייבה הממשלה להעניק סבסוד לקבלנים על כל עובד שיקלט בתכנית בסך 1000 ₪ בחודש למשך שנה. למרות שצמרת התאחדות הקבלנים (בעיקר מי שהיה המנכ"ל אז אלוף (מי"ל) יודק'ה שגב) תמכה בפרוייקט, חברות הבנייה הגדולות ביטלו אותה והודיעו שאינן מעוניינות להשתלב בתכנית. בשנים שחלפו מאז סירבה הממשלה לנקוט כל יזמה לאכיפת העסקה מוסדרת והכשרת עובדים בפרוייקטים ציבוריים גם כשהם ממומנים בתקציב ממשלתי.
הממשלה סרבה לפעול בנחישות לחייב את הקבלנים הגדולים לפעול לפי נהלים והגיון שתואם את האינטרס הציבורי. למרות החלטות ממשלה והמלצות של ועדות מומחים, אשר קבעו כי יש להפסיק את העסקתם של עובדים זרים בענף הבנייה, ממשיכה הממשלה לאשר מדי שנה בשנה ייבוא של אלפי עובדים מסין, בולגריה ורומניה, כשירות לקבלני הבניין. באתרי הבניין הגדולים בישראל עובדות קבוצות שונות של קבלני משנה מקומיים, עובדים פלסטינים, עובדים סינים, קבוצות של חברות כח-אדם, מנהלי העבודה מתקשים להכיר את העובדים ולפקח עליהם, שכן אין להם קשרים ישירים איתם אלא רק עם הקבלנים.
עובדים המועסקים בדרך זו (בדרך כלל שכרם ירוד וללא כל זכויות סוציאליות), הם עובדים חסרי מוטיבציה להתריע על ליקוי בביצוע או על חוסר בברזל או בבטון כפי שקרה בחדרה. העדר פיקוח ומדיניות ממשלתית בתחום זה מעניקה לגורמים השונים הקובעים את חוקי המשחק בבניין חופש לעשות ככל העולה על רוחם. השיטות בהן מבוצעים פרויקטים, כולל כאלו שדורשים יכולות לוגיסטיות משמעותיות, היא שיטת ה"חאפ לאפ". במצב הדברים הזה, אין זו אלא שאלה של זמן עד שתיפול המרפסת הבאה ועד שיפגע העובד הבא.
אסף אדיב הוא מנכ"ל ארגון העובדים מען שפועל מזה יותר מעשור לקידום שיטות העסקה חוקיות ובטוחות בענף הבניין ומאגד בשורותיו עובדים ערבים מישראל.
