מאבקם של דורשי המקלט האפריקאים בישראל על זכותם להכרה כפליטים וליחס אנושי, עלה לכותרות בימים האחרונים, לאחר שהכריזו ביום א' 5.1.14 על שביתה ועל סדרה של פעולות המוניות בתביעה להפסיק את ההתעללות של הממשלה בהם. ביום הראשון של קמפיין המחאה המרשים, נאספו כ-25 אלף מבקשי מקלט (כמחצית מכלל הפליטים בישראל) בכיכר רבין בתל אביב במפגן אזרחי חסר תקדים שהוכיח לממשלה כי אכן מדובר בבעיה אנושית אמיתית. בהמשך הפגינו מבקשי המקלט מול שגרירויות זרות ומול נציבות האו”ם בישראל, והודיעו כי ימשיכו במאבקם עד לביטול החוק השרירותי המאפשר מאסר בלתי מוגבל בזמן, שלילת הזכות לעבוד, והמשך הנוהל הקיים של אי בדיקה של בקשות המקלט.
את המאבק מנהיגה קבוצה של פעילים בולטים משתי קהילות עיקריות שמרכיבות את ציבור הפליטים בישראל: פליטים מחבל דרפור בסודן שברחו מרצח עם שמתבצע למעלה מעשור, ופליטים מאריתריאה שנאלצו לברוח ממשטר דיקטטורי הכופה עבדות לכל החיים על אזרחיו. על פי הערכות מקובלות ישנם בישראל כיום 53,000 פליטים מאפריקה – מתוכם 35 אלף מאריתריאה וכ-15 אלף מסודן (עוד מספר אלפים ממספר מדינות אפריקאיות אחרות הסובלות ממשבר פוליטי).
סירוב ממשלתי להכיר בפליטים
שתי מדינות אלו, סודן (הכוונה לפליטים המגיעים מחבל דרפור) ואריתריאה, מוגדרות על ידי הנציב העליון לפליטים של האו"ם כמדינות שאזרחיהן נתונים לרדיפה וזכאים למעמד של פליט. אלא שממשלת ישראל מסרבת בעקשנות להכיר בכך, וכלל לא עורכת בדיקות של זכאותם למעמד פליטות. חמור מכך – למרות שלא בדקה את מעמדם, היא ממשיכה להתייחס אליהם כ"מסתננים" או "מהגרי עבודה" שנכנסו לישראל שלא כחוק, ומתכחשת לחובתה על פי אמנת האו"ם לתת להם מקלט מדיני.
בשנת 2012 העבירה הממשלה חוק שהתיר מאסר של עד 3 שנים בשל כניסה לישראל ללא היתר, והחלה לכלוא מאות פליטים בכלא סהרונים המרוחק בנגב. מדיניות אכזרית ובלתי חוקית זו לא נתנה כמובן פתרון לבעיה של עשרות אלפי מבקשי מקלט, שבהעדר הסדר תעסוקתי סביר נאלצים להתגורר באזור דרום תל אביב בתנאי עוני ומצוקה קיצוניים. מצב זה יוצר לחץ על תושבי שכונות הדרום, אשר סבלו ממדיניות שיטתית של הזנחה מצד ממשלות ישראל, ונאלצות כעת להתמודד עם צפיפות אוכלוסין גדולה יותר, ועם טיפול באוכלוסייה מוחלשת נוספת. הממשלה, שדובריה מנהלים במשך השנים האחרונות מסע הסתה גזעני בוטה נגד הפליטים האפריקאים, ניצלה את המצוקה הזו כדי לעודד קבוצות ימניות פשיסטיות שמסיתות את דעת הקהל, ובייחוד את אותם תושבי דרום תל אביב, נגד אוכלוסיית מבקשי המקלט.
העובדה שמשרד הפנים מונע בדיקה של בקשות המקלט, היא שמאפשרת לממשלה להמשיך בהסתה, ולמנוע את חשיפת השקר. התוצאה היא מצב בלתי נסבל – מחד אין באפשרותה של ישראל להעלות את הפליטים בכוח על מטוסים בחזרה לארצותיהם, שכן זה יהווה הפרה בוטה של התחייבויותיה הבינלאומיות. מאידך, מסרבת הממשלה לקבוע מדיניות אפקטיבית שתסדיר את מעמדם של הפליטים בישראל.
בהקשר זה לא ניתן להתעלם גם מהקמפיין של הממשלה כנגד מבקשי המקלט שלכאורה תופסים מקומות עבודה של ישראלים, קמפיין המתקיים במקביל להחלטות ממשלה שמתירות לייבא לישראל עשרות אלפי פועלים מתאילנד, מהפיליפינים, ממזרח אירופה וממקומות אחרים.
תמרוני הממשלה נחשפים
נראה היה שמדיניות זו ספגה מכה אנושה, כאשר בית המשפט העליון קבע בספטמבר 2013 כי הסעיף המאפשר כליאה ל-3 שנים ללא משפט אינו חוקתי ומתנגש עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אך מאז ניתן פסק הדין, החל מחול שדים מצד גורמים ממשלתיים, במטרה להותיר את המדיניות על כנה, תוך עקיפה של הוראות בג"צ. כך שונה "החוק למניעת הסתננות" באופן שמאפשר לכלוא פליטים ללא משפט למשך שנה במתקן, שבאופן אירוני הוגדר "פתוח". לשם כך נפתח מתקן השהייה "חולות" בדצמבר 2013, באזור מרוחק מכל ישוב בלב המדבר. גם מתקן זה מנוהל על ידי שירות בתי הסוהר והפליטים חייבים לשהות בו כל לילה מהשעה 22.00 עד 6.00 בבוקר, בנוסף לשלושה מועדים במשך היום בהם הם מחויבים לשהות במתקן במטרה למנוע מהם למצוא מקום עבודה במשך היום. ארגונים לזכויות אדם עתרו לבג"צ גם כנגד תעלול זה.
הפיקציה הזו של "מתקן פתוח" נחשפה כבר ביום הראשון להפעלתו, כאשר מאות מהפליטים שהיו כלואים בו החלו לצעוד לכיוון באר שבע עם פתיחת שערי המתקן בשבת (15.12.13). מה שהחל כצעד טבעי של אסירים-על-לא-עוול-בכפם שבורחים מכלאם, הפך תוך שעות ספורות להפגנת כוח מוסרית אדירה. מאות הפליטים לא התפזרו לכל עבר, ולא ברחו מהמשטרה, אלא צעדו יחד לבאר שבע, ולבסוף הגיעו אף להפגנה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, בהשתתפות פעילי זכויות אדם וארגוני סיוע. שם גם עצרה אותם המשטרה.
העמידה הגאה של המפגינים יצרה אפקט חשוב של העצמה ואיחוד כוחות בין קהילות הפליטים השונות, וגיוס אלפי הפליטים בישראל לקמפיין ציבורי מאורגן ורחב, שהעמיד את הממשלה במבוכה.
מאבק לדוגמא
התביעה של מבקשי המקלט האפריקאים מממשלת ישראל היא פשוטה – בדקו את הבקשות; העניקו לנו מקלט מדיני; אפשרות להתפרנס בכבוד ולחנך את ילדינו; וחופש תנועה; כפי שמתחייב מהאמנות עליהן חתומה ישראל. זוהי תביעה אנושית בסיסית שאדם בעל מצפון אינו יכול לאטום אוזניו כלפיה. היכולת של קהילת מבקשי המקלט שנמצאת במצוקה אנושית וכלכלית חריפה ביותר להתגייס כאיש אחד למאבק ציבורי מאורגן למופת מהווה ללא ספק דוגמא לקבוצות אחרות בישראל שעד היום לא הצליחו ליצור רמה כזו של אחדות והתגייסות מאורגנת.
מול האשמות דוברי ימין בדבר קיומם של גורמי שמאל העומדים כביכול מאחורי מאבק האפריקאים (בין השאר חה"כ מירי רגב והעיתונאי בן דרור ימיני) מתייצב ארגון העובדים מען בתמיכה גלויה וברורה במאבק זה. ארגון מען, שחרט על דגלו את המאבק למען צדק אחד לכל, רואה במאבק האמיץ של מבקשי המקלט האפריקאים דוגמא למאבק אזרחי, ועושה ככל שניתן כדי לסייע לו. ארגון העובדים מען משתף פעולה עם גורמים ופעילים רבים בישראל המסייעים למבקשי המקלט האפריקאים ורואה במאבקם מרכיב חשוב של המאבק נגד גזענות ואפליה על בסיס גזעי או לאומי או דתי.
מי שרודף את מבקשי המקלט מאפריקה וכולא אותם היא אותה ממשלה שמסרבת לצעוד לקראת שלום וממשיכה לדרוס את העובדים במדיניות נאו ליברלית קיצונית שיוצרת עוני ומצוקה. אנו כופרים בטענה לפיה דאגה לפליטים האפריקאים תהיה על חשבון העובדים והעניים בישראל. דווקא מדיניות של קידום חברתי שוויוני המבוססת על מיסוי העשירים, השקעה במגזר הציבורי והפחתת ההוצאות על ביטחון, תייצר יתר רווחה גם לאזרחי ישראל וגם לפליטים שהפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהפסיפס החברתי והאנושי של הנוף בישראל.
[stextbox id="alert" caption="אמנת הפליטים מחייבת הכרה בפליטי דרפור ואריתריאה" direction="rtl" color="000000" ccolor="000000" image="null"]אמנת הפליטים מחייבת הכרה בפליטי דרפור ואריתריאה האמנה הבינלאומית של הפליטים משנת 1951 שאליה צורף פרוטוקול מרחיב בשנת 1967 ועליה חתמה ישראל, קבעה את חובתן של מדינות ביחס לפליטים המגיעים לשטחן, עקב הניסיון הקשה של מלחמות העולם ומלחמות אזוריות באפריקה.[/stextbox]
לפי אמנה זו, פליט – קרי מי שיש סכנה מוחשית שחזרה לארצו תעמיד אותו בסכנת מוות או מאסר ללא שעבר עבירה – זכאי לשורה של זכויות בסיסיות, ביניהן הזכות שלא להיות מגורש, הזכות שלא להיענש בשל כניסה למדינה ללא היתר, הזכות למגורים, לחינוך, לשירותי רווחה, לחופש הפולחן הדתי, הזכות לנגישות לבתי המשפט, הזכות לתנועה חופשית, והזכות לקבל תעודה מזהה. כל אלה זכויות שישראל מחויבת בהן ביחס לפליטים מדרפור ואריתריאה שהגיעו לישראל, ואת כולן מפרה ישראל באופן בוטה.
יתר על כן, לפי התקנון של הנציב העליון לפליטים של האו"ם – הגוף שמפקח על יישום אמנת הפליטים משנת 1951 – ישנן נסיבות בהן קבוצות שלמות של אוכלוסיה נאלצות להימלט על נפשן מפני שלטון דכאני או בשל רדיפה של מיעוטים או קבוצות פוליטיות או חברתיות (למשל הומוסקסואלים). בנסיבות אלו יש צורך דחוף לתת פתרונות מהירים, ולכן יש להעניק מעמד פליט לכל מי ששייך לקבוצה. (סעיף 44 מתוך מדריך לפעולה לפי אמנת 1951 ופרוטוקול 1967 של UNHRC משנת 1992)
*אסף אדיב הוא מנכ"ל ארגון העובדים מען
