מאת טל מילר, "ישובי השרון"
ביום בו יצאה לעבוד בחקלאות כדי לפרנס את משפחתה, נפקחו לה העיניים. שם היא ראתה לראשונה את הניצול הנורא, את היחס המשפיל ואת ההתעמרות בנשים הערביות הנאלצות לעבוד בחוסר תנאים מינימאליים. ולמרות "העצות הטובות" שקיבלה, כמו גם האיומים על חייה וחיי ילדיה, היא יצאה למאבק שנמשך עד היום למען שילוב נשים ערביות בעבודה ויותר מכך, כדי להגן על זכויותיהן הבסיסיות. תכירו: וואפא טיארה, הפמיניסטית הראשונה של כפר קרע, האישה היחידה בכפר שבעלה הוא זה שתולה בבית כביסה
כשיכתבו יום אחד את קיצור תולדות הפמיניזם במגזר הערבי, וופא טיארה תזכה למקום של כבוד בצמרת הרשימה. בעידן שבו לכל גורם בעל אינטרס כלכלי במשק יש לוביסט שנלחם למענו, טיארה היא לוביסטית נמרצת ויחידה במינה שנלחמת באומץ כדי להעניק לנשות המגזר הערבי את ההזדמנות לצאת לעבוד ואת הזכות להתפרנס בצורה הוגנת.
"במדינה מפותחת כמו ישראל, הנתון הזה הוא בלתי נתפס", אמרה השבוע וופא במשרדה במרכז "מען" בבאקה אל גרביה. "הממשלה מודעת למצב ומנסה להרים תוכניות לשילוב נשים במעגל העבודה, אבל התוכניות לא מתאימות ולא עובדות בשטח. הן מלמדות נשים לכתוב קורות חיים, אבל אחר כך אף אחד לא עושה כלום עם קורות החיים האלו, כי אין עבודות מתאימות לנשים. במקום להרחיב את מעגל העבודה זה רק מגדיל את מעגל התסכול והייאוש של הנשים ומקשה עוד יותר על ההשתלבות שלהן בחברה. ב'מען' אנחנו מנסים לשנות את התמונה הזו. יש 5,000 נשים שמיוצגות אצלנו, ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לדאוג להן, גם לעבודה וגם לתנאים הוגנים כשהן מתחילות לעבוד".
ניצול מחפיר
טיארה (42) נולדה, גדלה וחיה עד היום בכפר קרע. "את הכוח להנהיג ולהוביל קיבלתי בבית", היא אומרת, דקות אחדות אחרי שיוצאת מוואן "הטויוטה" שלה אותו היא מסיעה במיומנות בכבישי באקה.
"היו לי שמונה אחיות ושני אחים קטנים. בית גדול שבשביל לפרנס אותו אמא ואנחנו היינו צריכות להיות שותפות בעבודה. אחרי שסיימתי תיכון התחתנתי, נולדו לי ארבעה ילדים, אבל תמיד רציתי לעשות יותר ממה שעשיתי. התחלתי להתנדב בבתי ספר, לקחתי חוגים. עשיתי דברים שלא תמיד מצאו חן בעיני הסביבה שלי. אצלנו אנשים רגילים שאם את לא מורה או אחות – את צריכה לשבת בבית. אני מעולם לא קיבלתי את הקביעה הזו".
נקודת המפנה בחייה הגיעה בשנת 2003. בעלה נפצע במהלך עבודתו בחברת "סולל בונה" והמשפחה נכנסה לחובות כבדים. טיארה נאלצה לחפש עבודה. היא החלה לשמש כעובדת קבלן בחקלאות והמציאות שהתגלתה לעיניה סללה את השבילים שיחברו אותה למפעל חייה: "כשהתחלתי לעבוד בחקלאות, כל יום נחשפתי לניצול חדש. בא קבלן ערבי עם טרנזיט, מכניס 16 נשים לרכב שיש בו אולי עשרה מקומות, לוקח אותן למושבים הקרובים, לאביאל או גבעת עדה או עמיקם. משלמים להן 10 או 12 או 14 שקל לשעה. אני הייתי מקבלת חצי משכר מינימום – 85 שקלים ליום, כמובן שבלי תנאים סוציאליים ובלי תלוש שכר.
הקבלן חילק את הכסף מתי שהתאים לו, כדי שהנשים ימשיכו להיות תלויות בו. מדובר בעבודה פיזית מאוד, לפעמים גם בחום של יולי ואוגוסט, קטיף של פירות קיץ, אפרסקים, שזיפים, ענבים. הכל תחת השמש הכי חמה שיש.
"הקבלנים העסיקו גם גברים, אבל לגברים שילמו יותר ונתנו להם הפסקות אוכל וסיגריות. לנו לא נתנו כלום. היו תאונות עבודה של נשים שלא הכירו בהן, כי הן לא היו רשומות והקבלן איים על הנשים שאם הן יתלוננו לא תהיה להן יותר עבודה. הוא אמר: 'אם תצאי מהדלת, עשר נשים ייכנסו במקומך מהדלת הזו ועוד 20 ינסו להיכנס דרך החלון'. הקבלנים ניצלו את הייאוש של הנשים שהיו חייבות לעבוד".
לקחו כמה חודשים ארוכים של עבודת כפיים עד שטיארה החליטה שהגיעה העת להקים צעקה: "המצב הזה הוציא אותי מדעתי", היא אומרת. "התחלתי להגיד לנשים שאנחנו צריכות להתלונן. לא ידעתי אז מה זה איגודים, לא חשבתי שיש זכויות שמגיעות לנו, אבל ידעתי שאם כולנו לא נסכים לתנאים האלו, הפירות הבשלים יישארו על העצים. הרי הוא היה זקוק לנו לא פחות ממה שאנחנו היינו צריכות אותו".
מה היו התגובות של הנשים?
"השתיקו אותי. הן אמרו לי שהשתגעתי, שלא אעשה צרות".
ועשית?
(צוחקת) "עשיתי צרות גדולות".
אפקט הכביסה
בשנת 2004 הצטרפה טיארה ל"מען", איגוד עובדים עצמאי, המאגד עובדים בלתי מאורגנים ללא הבדלי לאום, דת, מין או מקצוע. הארגון הוקם בסוף שנות ה-90 בשם "מען, העמותה לסיוע לעובדים", על ידי פעילי שמאל. ב"מען" סיפרו לה על כל התנאים שהיא זכאית להן כעובדת. בעזרתם היא הצליחה למצוא עבודה חדשה ששינתה את חייה.
"הייתי אחת הנשים הראשונות שהצטרפו לעבוד בחקלאות דרך 'מען'. עבדתי בקטיף אבוקדו, בתנאים הוגנים. הייתי כל כך מרוצה שבכלל שכחתי שמדובר בחקלאות. לאט לאט סגרנו את החובות בבית, הביטחון שלי גדל והתחלתי לשכנע נשים נוספות להצטרף".
השמועה על כך שוופא עובדת עבור 144 שקל ליום החלה להתפשט בכפר. יציאת הנשים לעבוד יצרה מהפכה בכפר, היא השפיעה על כל תחומי החיים. פתאום נשים החלו לנהוג ברכב, בלי חסות של הגבר. השוויון בפרנסה הוביל גם לשוויון בבית".
איך הגיבו אצלך בבית לתפקיד הגדול שלקחת על עצמך?
"בהתחלה, כשהייתי מבקשת מבעלי לעזור לי עם עבודות הבית, זה יצר מתח. זה לא דבר טבעי. בפעם הראשונה שביקשתי ממנו לתלות כביסה לקח לו שעתיים, כי הוא לא רצה שהשכנים יראו שזה מה שהוא עושה. אבל עם הזמן זה נהיה טבעי. היום הוא כבר תולה כביסה בהרבה פחות זמן".
התמיכה בבית הייתה משמעותית, אבל כמו בכל מאבק מסוג זה, גם כאן, היו גורמים רבים שביקשו לבלום את רוחות השינוי. "באחד הימים חזרתי הביתה וראיתי שהילדים שלי רועדים מפחד. הם אמרו שהגיע גבר זר שאמר: 'אוי ואבוי לאמא שלכם, שתפסיק לקלקל את הנשים'. ניסו להפעיל עליהן לחץ דרך הגברים. אבל אני לא נבהלתי ולרגע לא חשבתי להפסיק. אמרתי לעצמי: 'אני חוויתי על בשרי את הניצול הכי קשה שיש. אני לא אתן לעוד נשים להיות מנוצלות. אני אמשיך במאבק הזה ולא משנה מה יהיה המחיר שאצטרך לשלם. והמחיר והאיומים באו בגלים. הם לפעמים מאיימים להטביע אותך ולפעמים הם רגועים יותר, אבל אף פעם לא נעלמים, גם לא עכשיו".
מה בעינייך שורש הבעיה שגורם לכך שאחוז האבטלה יישאר גבוה כל כך?
"הבעיה התחילה בשנות ה-90. בעשור ההוא קרו כמה דברים. מפעלי הטקסטיל עברו לירדן ולסין, אל מקומות שיש בהם כוח עבודה זול והנשים הערביות נשארו בלי עבודה. בנוסף, הסכמי אוסלו עצרו את כניסת העובדים הפלסטיניים לישראל, ובתקופה הזו החלו להביא עובדים זרים גם לענף הבנייה וגם לחקלאות. ככה המצב של העובד הערבי הידרדר. אם פעם גבר שעבד בבנייה יכול היה לפרנס לבד את כל המשפחה שלו, היום אותו גבר, על אותה עבודה, ירוויח בקושי שכר מינימום.
"השכר ירד מאוד ויוקר המחיה עלה מאוד, האמצעים והצרכים של הילדים נעשים יקרים יותר ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והתוצאה היא שהיה צורך גדול יותר ויותר ביציאת הנשים לעבודה. אבל מטבע הדברים יש פחות נשים ערביות שרכשו השכלה, האפשרויות שלהן לעבוד התרכזו בעיקר בחקלאות, אבל החקלאים לא רצו נשים ערביות. הם העדיפו תאילנדים. הם החלו להיאבק מול הממשלה על סבסוד העובדים הזרים. הלובי של החקלאים חזק מאוד. הוא נאבק למען סבסוד של עובדים זרים, והממשלה נכנעה להם ואיפשרה להם לקחת תאילנדים בתנאי עבדות. אם יש אפשרות לחקלאי להעסיק שלושה עובדים תאילנדיים שיעבדו בשבילו 20 שעות ביממה, למה שיעדיף לקחת אישה ערבייה שתעבוד פחות שעות ביותר כסף? מי שאשם במצב הם לא החקלאים, אלא הממשלה שאיפשרה למצב הזה לקרות. היא מסבסדת כוח עבודה תאילנדי ומנוצל שפוגע בצורה אנושה בניסיון לשלב נשים ערביות במעגל העבודה.
"הממשלה יודעת את המצב. באנו לוועדות הכנסת שעסקו בעובדים הזרים והצגנו את כל הנתונים והמספרים. בוועדות הללו נציגי המממשלה האשימו את המסורת, הדת ואת החברה הערבית שמונעת, לדבריהם, מהנשים לצאת ולעבוד. לפני כמה שנים התראיינתי בגלי צה"ל יחד עם שר החקלאות שלום שמחון. הוא אמר ש'הנשים לא באמת רוצות לעבוד'. אמרתי לו: 'מחר אשלח לך 100 שמות ומספרי טלפון'. שלחתי לו. לא קרה כלום. בפעם הבאה שביקשו בגל"צ לבדוק מה השתנה הוא כבר לא הסכים להתראיין".
מה מידת האחריות של הנשים עצמן ושל החברה הערבית בכל זאת למצב?
"אני לא רוצה להגיד שהחברה הערבית לא עושה טעויות. המסורת היא אכן גורם מעכב, ובשביל זה אנחנו עושות עבודת הסברה מול הנשים ומנסות להפיץ את סיפורי ההצלחה. אבל בסופו של דבר, כל עשייה מהסוג הזה לא תספיק. אנחנו צריכים פתרונות שיקטינו את אחוזי העוני והאבטלה ומעל הכל הפסקה גורפת של העסקת עובדים זרים, פתיחת איזורי תעשייה והשקעה בתשתיות ובתחבורה שיאפשרו לנשים לצאת מהכפרים ולעבוד במושבים שבסביבה".
כיום יש למעלה מ-5,000 נשים ערביות שרשומות ב"מען" והמספרים רק הולכים וצומחים ככל שהבשורה מתרחבת. טיארה פעילה ומעורבת בעשיית נשים בכל אזור המשולש, כולל בטירה ובטייבה, למרות ששם אין עדיין מרכזים רשמיים של "מען": "במקומות האלו יש הרבה קבלנים", היא מסבירה. "זה כמו מאפיה, ברגע שאנחנו פונות לפועלות, הקבלנים מאיימים. אנחנו יכולות להילחם מולם, אבל בסוף מי שנותן להם את הכוח זו הממשלה".
בכפר קרע אומרים שאת "הפמיניסטית הראשונה" של הכפר.
"אני לא יכולה להגיד הראשונה, כי היו נשים לפניי שנאבקו למען אותה מטרה, אבל אני גאה להיות פמיניסטית וגאה להיות חלק מהדרך שאנחנו הולכים בה".
ואפה טיארה. "הקבלנים ניצלו את הייאוש של הנשים שהיו חייבות לעבוד" (צילום: אסף פרידמן)
