פורסם בסלונה ב 7.11.2013
נתוני הלמ"ס המצביעים על פערי השכר האדירים בין גברים לנשים ובין יהודים לערבים זכו לכותרות בולטות ויועלו לדיון דחוף בועדת הכספים של הכנסת. לא שהם לגמרי מפתיעים, אבל פרסומם מביך את ישראל גם מול עצמה וגם מול ארגון המדינות המפותחות, וחושף את נקודת התורפה שלה: ככל שהפערים גדלים, החלשים גוררים את ישראל אחורה, ומאיימים להוציא אותה מחוץ למועדון המדינות המפותחות. על כך נסב עיקר הדיון במסדרונות הממשלה.
הרבה פחות עניין מעוררת השאלה כיצד משפיעים הנתונים על מי שנמצאות בתחתית הטבלה – הנשים הערביות, ומה השלכותיהם. הנתונים מראים ששכרן הממוצע (כ- 5,000 ש’) מגיע ל- 2/3 משכרן של נשים יהודיות ול -40% משכרם של גברים יהודים. אולם הנתונים האלו לא חושפים את מלוא חומרת המצב, מאחר ורק 22% מהנשים הערביות משתתפות בשוק העבודה (לעומת כ60% מהנשים היהודיות), ורובן המכריע כלל אינן משתכרות. אין פלא שהאוכלוסיה הערבית, חמישית מכלל האוכלוסיה, מהווה כמעט מחצית מכלל העניים במשק.
איך משפיע המצב הזה על 320 אלף נשים שמתגוררות בכפרים ואינן מתפרנסות, על ילדיהן, על כלל החברה הערבית, ועל היחסים בין יהודים וערבים? נסיון של 8 שנים בהעצמת נשים ערביות חסרות מקצוע המתגוררות בכפרים, באמצעות שילובן בהעסקה ישירה בחקלאות ופגישות העצמה שבועיות, חושף תמונה קשה, שמחמירה עם חלוף הזמן.
ככל שאשה ערביה גדלה במשפחה יותר עניה (כ- 60% מהערבים הם עניים) סיכוייה להמשיך ללמוד פוחתים, וגובר הלחץ המשפחתי לחתן אותה בהקדם מאחר והיא נתפסת כנטל כלכלי על המשפחה, ותמשיך להתפס ככזו בעיני בעלה. לעיתים קרובות משפחתה מחליטה עבורה עם מי היא תתחתן ומתי, ואין לה שליטה על חייה. מצופה ממנה ללדת 9 חודשים אחרי החתונה, מה שסותם את הגולל על אפשרותה ללמוד או לרכוש מקצוע אחרי החתונה.
לא שהיה לה מלכתחילה מניע חזק ללמוד, מאחר וסיכוייה למצוא עבודה בכפר נמוכים, ויכולתה להגיע לעבודה מחוץ לכפר מוגבלת בגלל העדר תחבורה ציבורית, מחסור במעונות יום, ושליטה בלתי מספקת בעברית. גם אם תתגבר על כל המכשולים האלו ותצא לעבוד בחקלאות, בסעוד או בנקיון, רוב הסיכויים ששכרה יהיה מתחת למינימום וללא זכויות סוציאליות, מה שהופך את העבודה למשפילה ובלתי כדאית.
כך היא תקועה בבית בעל כורחה, ונגזר עליה לגדל משפחה ענייה. אין לה סדר יום קבוע או מטרה לשאוף אליה, אין לה מעמד בעיני משפחתה, והיא סובלת מתדמית עצמית נמוכה. התקשורת עם בעלה בעייתית, ואת תסכוליה היא פורקת על הילדים. לא פלא שהאלימות נגד נשים וילדים מתרחבת, והופכת בשנים האחרונות למגיפה חברתית שפוגעת בכל. היא מזניחה את עצמה ואת בריאותה, ועד גיל 35 היא תסבול מעודף משקל, יתר לחץ דם, סכרת ועצבים רופפים.
מצבה של האשה הערביה העניה משקף את מצבה של רוב החברה הערבית ומושך אותה אחורה. היא מודעת לחיים האחרים שחיים שכניה היהודים, כה קרובים אך מחוץ להשג ידה. התגובה היא הסתגרות, חשדנות ואיבה, פניה לדת, ואי אמון בעתיד של דו קיום עם השכנים היהודים. מחד ההזנחה והאדישות כלפי הערבים בישראל על רקע של עוני ואבטלה מחריפים הופכים את השאלה הזו לפצצת זמן מתקתקת. מאידך, פרופ’ יוג’ין קנדל, ראש המועצה החברתית כלכלית ליד משרד ראש הממשלה טוען כי העדרן של הנשים הערביות משוק העבודה מונע מכלכלת ישראל להמצא בין 15 הכלכלות הגדולות בעולם. הגיע הזמן שהמדינה תעבור משלב הדיבורים לשלב המעשים.
* מיכל שורץ היא אחראית על פרויקט "נשים וחקלאות" בארגון העובדים מען
