פורסם במדור דעות דה-מרקר ב 24.2.14
החלטת בנק ישראל בסוף פברואר להפחית את הריבית במשק ל–0.75% היא איתות ברור לכך שהכלכלה הישראלית עומדת בפתחו של משבר. חרף הסכנה הברורה מכך שהפחתת הריבית תאיץ את בועת הנדל"ן, קבע בנק ישראל שהסכנה שבה נתונים הצמיחה, היצוא ויצירת מקומות העבודה גדולה יותר.
רפי מלניק, חבר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, הסביר כי לאור התחזקות השקל, המשבר העולמי והצמיחה החלשה, קיימת סכנה של מיתון ואבטלה – בעיקר אבטלת צעירים, שהיא לטענתו "חמורה יותר מסכנת מחירי הדיור הגבוהים". מלניק הצביע על כך שהגידול השנתי במספר המועסקים במגזר העסקי היה 1.9% בלבד ב–12 החודשים האחרונים, לעומת גידול של 4.3% בשירות הציבורי.
החלטת בנק ישראל משקפת הערכה שלפיה המשק הישראלי נכנס למשבר חמור – הערכה שנראית מוזרה לאור עמדת הממשלה, שכן שיעור האבטלה הוא הנמוך ביותר מבין מדינות OECD, ושר האוצר אף הודיע לא מכבר על ביטול העלאות המסים שתוכננו בטענה שתחזיות שליליות לא התממשו.
דומה, עם זאת, שאנשי בנק ישראל מבינים משהו שהממשלה מסרבת להכיר בו. לפי החלטת הבנק, המשק הישראלי אינו מייצר מקומות עבודה: "עיקר הגידול המתון שחל בשנתיים האחרונות במספר המשרות במגזר העסקי נובע מגידול במספר המשרות של עובדים לא־ישראלים; מספר המשרות של ישראלים לא גדל בתקופה זו". בשנתיים האחרונות נוספו למגזר העסקי 47 אלף משרות, אלא שיותר מ–25 אלף מהן (53.5%) נתפסו בידי "עובדים זרים חוקיים" – קרי עובדים שיובאו באישור מהממשלה ובהסכמתה.
משמעות הנתונים פשוטה: אף שהמשק נכנס למיתון; אף שהכלכלה העולמית מדשדשת וגורמת לירידה ביצוא; אף שהמגזר העסקי מייצר מעט מקומות עבודה – ועוד לא דיברנו על השכר ועל היציבות בתעסוקה – ממשיכה הממשלה להתיר יבוא מסיבי של עובדים. בנוסף למספר בלתי מוגבל של עובדי סיעוד, הגדילה הממשלה באחרונה את מספר העובדים הזרים בחקלאות ל–25 אלף.
בדיון שהתקיים בחודש שעבר בוועדת הכנסת לעובדים זרים התייצבו נציגי משרד השיכון והביעו תמיכה בדרישת התאחדות הקבלנים לייבא עוד 34 אלף עובדים מסין לענף הבניין. מגמה זו של יבוא מסיבי של עובדים מנוגדת להמלצות הוועדות המקצועיות, ואף אינה מתיישבת עם היעדר האפשרות של המשק לקלוט כוח אדם נוסף.
יותר ממחצית מקומות העבודה שנוצרו במגזר העסקי בשנתיים האחרונות נתפסו בידי עובדים זרים, שחברות כוח אדם גוזרות עליהם קופונים של עשרות אלפי דולרים כל אחד, על חשבון אזרחי ישראל שנידונים לאבטלה או נדרשים לקבל עצמם עבודה בתנאי שכר ירודים עקב תחרות בלתי שווה עם עובדים המועסקים בתנאי כבילה וניצול.
קחו לדוגמה את סוגיית הנשים הערביות. אין מחלוקת בין הממשלה לבנק ישראל על הצורך להגדיל באופן דרמטי את שיעור השתתפותן בשוק העבודה. הממשלה אף הקצתה לכך מאות מיליוני שקלים ושמה לה למטרה להביא את שיעור הנשים הערביות העובדות מ–27% כיום ל–40% ב–2020. אלא שכאן נכנס לפעולה מדי שנה לובי רב עוצמה של חברות כוח אדם, חקלאים ומתווכים, שמצליח להטות את הממשלה מדרך המלך ולהכתיב הגדלה נוספת של יבוא העובדים הזרים.
יישום מדיניות הממשלה כלשונה היה מאפשר לה לעמוד ביעד שהציבה, והיה מאפשר העסקה של כ–100 אלף נשים ערביות שמודרות ממנו עקב חסמים שונים. ואם נדמה היה שיבוא העובדים הזרים פוגע רק בהן, כיום ברור – החלטת בנק ישראל על הריבית היא ביטוי לכך – כי התוצאות ההרסניות של הכניעה לסחטנות של לובי חברות כוח האדם האינטרסנטי משפיעות על כלל הציבור.
