פורסם בסלונה ב 18.11.13
לפני כשבוע הגיעה עולא (שם בדוי) לפגישה עם רכזת ארגון העובדים מען ופא טיארה, בלוויית 4 צעירות נוספות מאום אל-פחם. הצעירות הגיעו לחפש עבודה בענף החקלאות, אך השיחה התרחבה לנושאים רבים, ובמהלכה נגלתה תמונה מורכבת, מעוררת יאוש ותקווה גם יחד. "זוהי תופעה חדשה", אומרת ופא טיארה, רכזת הפרויקט "נשים וחקלאות" במען. "לאום אל-פחם יצא שם של מקום שנשים לא יוצאות לעבוד מחוצה לו, אבל מאז שפרסמתי מודעה של דרושות מגיעות אלי עשרות פניות של נשים מאום אל-פחם בכל שעות היום והלילה".
"פעם נשים באום אל פחם לא יצאו לעבוד", אומרת עולא, "אבל היום הכל נהיה יקר, אי אפשר לחיות, ואנשים מתרגלים שנשים יוצאות לעבודה. לנו לדור הצעיר של הנשים, נמאס לשבת בבית בלי פרנסה ולחכות לגואל. הבעיה היא שבכפר משלמים על חודש מלא מה שבחוץ מקבלים על שמונה ימי עבודה! המעסיקים המקומיים מנצלים את המצוקה הכלכלית של הנשים ואת מיעוט מקומות העבודה, ופשוט מנצלים אותנו. לו היינו מתארגנות ותובעות את המעסיקים, הם היו לומדים לקח".
עולא, בת 22, היא ללא ספק טיפוס של מנהיגה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות (ממוצע 98 בבגרות), והיא חולמת לסיים סמינר למורות וללמד ערבית. בינתיים היא מחפשת עבודה כדי לחסוך כסף ללימודים, אחרי שכבר התחתנה ויש לה תינוק בן 7 חודשים. בעלה עובד כשיפוצניק, אך משכורתו אינה מספקת לממן לה לימודים. "אני מקווה להתחיל ללמוד באוקטובר הבא, ולא מתכוונת להכנס להריון נוסף עד שאסיים ללמוד", היא מגלה. בינתיים אמה מטפלת בתינוק כשהיא עובדת.
הנסיון של עולא בעבודה קשה. כשסיימה את התיכון היא עבדה במשך שנה וחצי במפעל ליצור גבינה בכפר סמוך, והרוויחה 2,500 ש’ תמורת 8 שעות עבודה פיזית בעמידה על הרגלים. אבל כשסיימה לעבוד ובקשה את תלושי השכר, התברר לה לתדהמתה שהשכר הרשום היה רק 1,300 שקל לחודש. "קיבלתי דמי אבטלה מצחיקים ממש. כל פעם שעבדתי בכפר הסיפור הזה חזר על עצמו", היא אומרת. "פעם עבדתי בחנות בגדים במשך 40 יום תמורת 700 שקל! מרוב כעס לקחתי את מפתח החנות, ולא החזרתי אותו עד שקבלתי תוספת."
בדרך היא עשתה קורס של מזכירות רפואית, אך לא הצליחה למצוא עבודה במקצוע. "בכפר כל עבודות המזכירות תפוסות על ידי המתנדבות של השירות הלאומי, ובחוץ, אם יש לך מטפחת על הראש, הרבה יותר קשה לך להתקבל לעבודה", היא אומרת.
בתקופה האחרונה עבדה אצל קבלן ששלח קבוצות של עובדות למקומות עבודה שונים, מטבריה וקיסריה ועד לוד, כל פעם לתקופה מוגבלת. "שם לפחות קבלתי שכר מינימום, וזה מה שרציתי. מצד שני דרשו מאתנו לעבוד שעות נוספות, ולשלוש מאתנו יש תינוקות. תוסיפי שעתים נסיעה לכל כוון, וזה נהיה בלתי אפשרי".
כששואלים אותה למה היא רוצה לעבוד דווקא בחקלאות, עבודה פיזית קשה שנחשבת נחותה, היא אומרת בפשטות: "אני מוכנה לעבוד בכל עבודה שבה אקבל תלוש חוקי ואת הזכויות המגיעות לי. שמעתי שמען דואגים לעבודה עם כל הזכויות".
עולא מאוד מודאגת מחוסר הבטחון באום אל-פחם, מהאלימות והרצח, מהנשירה מבתי הספר של צעירים המסתובבים ברחובות, מכך שכל חוג או השתלמות עולים יותר ממה שאנשים יכולים לשלם. לדעתה העוני הוא שורש כל הבעיות, והיא שולחת אצבע מאשימה כלפי המוסדות הערבים שלא עושים דבר בנושא, כלפי התושבים חסרי המודעות, וכלפי המוסדות הרשמיים.
"אני מקווה שאצליח להיות מורה" היא אומרת, "למרות שגם בקרב מורות יש אבטלה גבוהה, וקשה למצוא עבודה בלי פרוטקציה. הלוואי שהבן שלי יהיה רופא, וכשתהיה לי בת, אעודד אותה לרכוש מקצוע. אני מרגישה שהזמנים משתנים, אבל העוני הורס אותנו, ואני לא יודעת מאיפה מתחילים את השינוי".
על "לחם ושושנים"
לחם ושושנים היא תערוכת מכירת אמנות לטובת פרויקט "נשים ועבודה" של ארגון העובדים מען ושל עמותת סינדיאנת הגליל לסחר הוגן.
תערוכת לחם ושושנים תתקיים ביום שישי ה-27 בדצמבר בין השעות 09:00-16:00, וביום שבת ה- 28 בדצמבר בין השעות 09:00 – 22:00, במתחם קסטיאל As Is, רח‘ אלפסי 36 תל אביב-יפו.
אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לסולידריות בין יהודים וערבים, עובדים ומובטלים, אמנים ופועלות חקלאות. כל ההכנסות מתערוכת "לחם ושושנים" יוקדשו להשמה של נשים ערביות במקומות עבודה, וקידום פעילות כלכלית, חברתית ותרבותית במסגרת פרויקט "נשים ועבודה" שיזם ארגון העובדים מען.
לסרטון "תראו אותנו":
