רבאב כבהא סיימה את קורס המטפלות הגריאטריות בהלל יפה ב- 1 לאוקטובר 2017, והיום היא מטפלת סיעודית בבית אבות "עד 120". רצינו לדעת מה דעתה על השינוי שהיא עברה ואם היא מרוצה ממנו. היא ילידת כפר קרע בת 36, היום מתגוררת עם בעלה, שעובד במפעל, בברטעה, אם ל-4 בנות בגילאי 10-14. היא סיימה 12 כיתות לימוד, ובגרות חלקית, ורצתה להמשיך ללימודים גבוהים אבל המצב הכלכלי לא אפשר זאת.
רבאב היא אשת חייל. היא מנהלת את בית הקשיש בברטעה המוחזק על ידי המועצה המקומית בחצי משרה. מדובר במועדון יום שמקבל 75 נשים וגברים כל יום עד 2 אחה"צ; היא מתנדבת פעם בחודש בכבאות, ביחידת ההצלה במקרה של רעידת אדמה; היא עברה קורס מחנכת לגיל הרך, ויש לה תעודה של עובדת מעון יום; היא גם עשתה קורס מציל חיים של מד"א בנצרת לפני שנתיים (144 שעות) והפכה לחובשת מוסמכת לטיולים. בידע הזה היא משתמשת בעיקר ללוות טיולים בבית הספר שבו לומדות בנותיה ובמרכז לקשיש, ומגיעה לקורס רענון אחת לשנתיים.
"לא כל כך מקובל בכפר שלנו להתנדב", היא אומרת. המשפחה שלה לא התלהבה מכל הפעילות הזאת, אבל היא התעקשה ובעלה תמך בה לאורך כל הדרך. לטענתה, דווקא בברטעה יש המון נשים שמתנדבות למד"א, אולי משום שהקורסים בחינם, והם פותחים לנשים אופק. המועצה ומחלקת הרווחה במיוחד מעודדות נשים לצאת מהבית ולהתקדם, והמועצה משלמת את הקורס. "הבעיה היא למצוא עבודה אח"כ", היא אומרת בחיוך, וממשיכה. "יש הבדל גדול בין האמהות שלנו לבין הילדות שלנו". "האמא שלי היתה מוגבלת לבית, תמיד דאגה מה יהיה, והמצב הכספי היה קשה. כשהאשה סגורה בבית היא רק דואגת ונכנסת ללחץ. אנחנו דור אחר. לשבת בבית ולהיות ענייה זה לא נותן לי כלום. אם אני לא אעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי", היא מסכמת.
בקיץ שעבר היא ראתה הודעה באינטרנט על קורס המטפלות, נרשמה ועשתה אותו. למה? כי היא אוהבת לעבוד עם קשישים. "עשיתי את הקורס" היא אומרת, "אבל בהתנסות נבהלתי והחלטתי שזה לא בשבילי. זו אחריות ענקית לגעת בגוף של אנשים אחרים, במיוחד בגברים, זה הפחיד אותי מאוד. אבל ופא טיארה התקשרה ושכנעה אותי לנסות לשבוע לעבוד, ואז להחליט אם להמשיך או לא. היא אמרה לי שאם לא אתקבל לעבודה עכשיו, לעולם לא אתקבל. היא באה אתי לראיון העבודה, דברה עלי עם האחראית, הציעה לי להתקשר אליה אם יש בעיה, וזה עזר. התחלתי לעבוד בנובמבר 2017, ונשארתי".
בעבודה לימדו את רבאב שיטות עבודה חדשות. האחראית עודדה אותה ועזרה לה לארגן את המשמרות כך שלא יפריעו לה להמשיך להחזיק בחצי המשרה בבית הקשיש בכפר. רבאב עובדת היום עם גברים ונשים, למרות שתמיד יותר נוח לה לעבוד עם נשים. "העבודה מלחיצה" היא אומרת. "במשמרת שלי אני צריכה לשים לב שלא יצאו פצעי לחץ, זאת האחריות שלי." מצד שני היא טוענת שהיא מרגישה כאילו היא עובדת בבבית מלון. "נותנים לזקנים יחס טוב, עושים להם תספורות, פדיקור, יש להם בגדים יפים, הם מקפידים לשים בושם, הם ממש מפונקים, וזה טוב מאוד, ככה זה צריך להיות".
מהמשכורת שלא מתעלה מעל לשכר המינימום, גם למי שעברו הכשרה, היא מאוכזבת. היא חושבת שטיפול בקשישים הוא לא בסדר העדיפויות של המדינה, וזה חבל. המצב גורם לבעיה נוספת, אין מספיק גברים לעבודת לילה משום שהם לא יכולים לפרנס משפחה עם שכר מינימום. זה אומר שאין מי שיעזור בעבודות שדורשות כח פיזי, וזה קשה. "אנחנו נותנות את כל הלב לעבודה, אין לנו זמן לשבת, ואנחנו מתרוצצות כל הזמן. אני חושבת שהעבודה שלי דומה לכבאות, כי אני עוזרת לאנשים במצוקה, לקשישים. כשאני מטפלת בהם אני מרגישה שזה כמו להעניק טיפול לאבא ולאמא שלי, ולאפשר לזקנים לחיות כמו מלכים כל עוד אפשר".
למרות שהמשכורת נמוכה, היא עוזרת מאוד. רבאב משתכרת כ- 4,500 שקל לחודש כולל משמרות ערב, על משרה חלקית, ואינה מתלוננת. הבנות באו לבקר אותה בעבודה ואהבו את זה מאוד, ובעלה מעודד אותה להמשיך. "המטופלים הם יהודים ממוצא מזרח אירופי, הם אוהבים אותי, ואני נותנת להם יחס מכל הלב, רוקדת אתם במסיבות וכיף לי אתם. אני מעודדת את הבנות שלי ללמוד, לעבוד בכל מקצוע אפשרי, כל דבר עדיף על ישיבה בבית. זה מאפשר לי לפנק את עצמי ואת הבנות, וכשיגיע הזמן אוכל לעזור להן ללמוד. נפתחו לי חיים חדשים".
ראיינה מיכל שורץ
