"מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" מאת דני ואזנה, שחקים הוצאה לאור, 2017, 488 עמ'.
ספרו של דני וזאנה, "מאוגדים" מוקדש לאלפי עובדים שהחלו בשנים האחרונות להתאגד בהסתדרות. במובן זה הוא מהווה עדות חשובה ואותנטית. תיאור הדרמות האנושיות שליוו את ניסיונות ההתאגדות החדשים, הכושלים והמוצלחים, מרתק ואפילו מרגש לעתים. למרבה הצער, בכל מה שקשור למשמעות הפוליטית הרחבה של התאגדות העובדים בהסתדרות, חסר הספר פרספקטיבה. ברור לחלוטין שהמחבר הינו תומך נלהב של המנהיגות הנוכחית של ההסתדרות, שמספקת עלה תאנה לנתניהו, וכך נותנת יד להתדרדרותה של החברה הישראלית לתהום הלאומנות והגזענות.
"מאוגדים – התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" ספרו של דני ואזנה, יצא לאור בסוף 2017. הוא מביא את סיפורן של התאגדויות העובדים החדשות בישראל. מדובר בתופעה מעניינת וחשובה, ששינתה בעשור האחרון את הנוף החברתי בישראל, את פעולתה של ההסתדרות, וגם הובילה לצמיחת ארגוני עובדים חדשים.
דני ואזנה הוא אחד מיוזמי התאגדות בחברת פלאפון, שם התאגדו העובדים במסגרת ההסתדרות. אין לו הכרות רצינית עם ניסיונות ההתאגדות החדשים בארגונים אחרים – כוח לעובדים ומען – אבל יש בספרו עדות ממקור ראשון על תהליך של התאגדות עובדים בישראל ולכן יש כאן ללא ספק תרומה חשובה להבנת התופעה. תיאור הדרמות האנושיות שליוו את ניסיונות ההתאגדות החדשים, הכושלים והמוצלחים, מרתק ואפילו מרגש לעתים. למרבה הצער, בכל מה שקשור למשמעות הפוליטית הרחבה, ולהשפעתה ההיסטורית של ההסתדרות, חסר הספר פרספקטיבה. כאילו עולמו של המחבר מתחיל ונגמר בין חדרה לגדרה. השטחים הכבושים והבעיה הפלסטינית – יוק. מלחמת האזרחים בסוריה והמשבר ההומניטרי בעזה אינם קיימים. השינויים הפוליטיים והכלכליים שעובר העולם כיום – מי שמע על זה?
כך יוצא, שהספר, שעוסק בשוק העבודה בישראל, תחת שלטון ממשלות נתניהו, מתעלם לחלוטין מעלייתו והתחזקותו של הימין הגזעני והאלים. דני ואזנה מתאר לנו מציאות ורודה – לפי גרסתו, בעשור האחרון היינו עדים לשינויים חברתיים מבטיחים, כאשר ההסתדרות, בראשות עיני ואחריו ניסנקורן, ממשיכה את ההבטחה המהפכנית של תנועת המחאה החברתית. תנועת המתאגדים החדשים, שוואזנה רואה עצמו בצדק כמייצגה, אמנם מכילה בתוכה יסוד מיליטנטי של מאבק על זכויות עובדים, אבל בנפשה וברוחה היא מתקפלת מול הימין, ומשרתת את שלטונו של נתניהו.
התאגדות כמנוף לחיזוק מעמד ההסתדרות
רוב דפיו של הספר מוקדשים לניסיונות של עובדים בחברות ובעסקים שונים להיאבק על זכויותיהם, תוך הצטרפות לארגוני העובדים של ההסתדרות החדשה. ואזנה מיטיב לתאר את המשבר שעברה ההסתדרות בשנות השמונים והתשעים, נוכח הכוון הניאו ליברלי שאליו פנה הממסד הפוליטי והכלכלי של ישראל. הוא מציין בצדק את העובדה שבדי.אן.איי של ההסתדרות לא היה מעולם מרכיב של פעולה אקטיבית לחיפוש קבוצות עובדים חדשות. ואזנה גם מזהה את העובדה שההסתדרות, שהייתה מחוברת מאז ומעולם, לעטיני הממסד, לא הייתה ערוכה למצב שבו הממשלה ובעלי ההון פועלים יחדיו להפרטה וריסוק הסקטור הציבורי, ודוחקים אותה לפינה.
לדוגמא, עמיר פרץ, שכיהן יו"ר ההסתדרות בין 1995 עד 2005, מנסה בשנת 2003 לסייע לשובתי חיפה כימיקלים בדימונה. בשביתה זו הוא נחשף בכל חולשתו, כאשר מתברר שהמעסיקים כלל אינם סופרים אותו. הסיטואציה הזו מונצחת בסרטו של אסף סודרי "שביתה", שבו מתגלה המיליטנטיות של פרץ ככלי ריק. חוסר האונים של הנהגת ההסדתרות דוחף אותה מכישלון לכישלון, תוך העמקת המשבר ופשיטת הרגל הכלכלית שלה.
לעומת פרץ, מתואר עופר עיני, שהתמנה ליו"ר ההסתדרות בשנת 2005, כמנהיג מרחיק ראות, שמצליח לערוך שינוי פנימי רדיקאלי בהסתדרות ולמצבה כגורם מוביל במשק. לפי דעתו של ואזנה, עיני מסמן כוון חדש עבור ההסתדרות, שידוד מערכות פנימי, תוך הימנעות מעימות חזיתי עם הממשלה (עמ' 113). גישה זו אפשרה לעיני להשיג הישגים ארגוניים וכלכליים עבור העובדים, במקום לריב עם הממשלה. כעדות לכישורי המנהיגות הייחודיים של עיני, מביא ואזנה את העובדה שהוא השיג חקיקה מרחיקת לכת לטובת התאגדויות עובדים חדשות; הקים מחלקה לקידום התאגדויות; ונתן קדימות ומשאבים לתחום זה, שכאמור לא היה קיים כלל במערך הפנימי של ההסתדרות עד אז.
היזמה של אנשי "הקליניקה למשפט באוניברסיטת תל אביב" להקים את "כוח לעובדים" כמסגרת של ארגון עובדים חדש – היתה לטענתו של ואזנה הזרז שהביא את עיני לבצע את השינויים בדרך פעולתה של ההסתדרות. מאז 2007, ובעיקר אחרי תיקוני החקיקה שהושגו בשנת 2009 (עוד נחזור למחיר ששולם עבור תיקונים אלו) החל לפעול בהסתדרות אגף, שנועד לעודד וללוות התאגדויות עובדים חדשות. באגף זה מלאו תפקיד מוביל אנשי תנועת "דרור ישראל", ארגון הבוגרים של הנוער העובד, שהיו חדורי אידאולוגיה חברתית.
חלק גדול מהספר מתבסס על ראיונות אישיים עם יוזמי תהליך ההתאגדות במקומות השונים, שפורשים את הלבטים והקשיים שלהם. מבחינה סוציואקונומית מרבית המתאגדים החדשים הם נשים וגברים ישראלים יהודים ממעמד כלכלי בינוני מבוסס – בעלי עמדות מפתח בחברות בהן הם עובדים.
התיאורים מרתקים, אבל התמונה שעולה היא של קבוצת אנשים בעלת פריבילגיות, חסרי כל רוח מהפכנית ואקטיביזם חברתי. ההשתייכות הפוליטית שלהם נעה בין מפלגות ימין למרכז, והם נזהרים מלזהות עצמם בצורה כלשהי עם השמאל. במילון המושגים שלהם לא נכללות המלים פלסטינים, כיבוש, פליטים אפריקאים, מלחמות, סביבה, אנרגיות מתחדשות, זכויות אדם או חופש הדעה והיצירה. בשבילם האיגוד המקצועי אינו אלא כלי לתוספת שכר ושיפור בתנאי העבודה נקודה. גם אם יש ביניהם כאלה שרואים דברים בצורה ביקורתית, ומזדהים עם מאבקים של השמאל, הם אינם מקבלים ביטוי בספר.
עיני סלל את הדרך לעלית הימין
המו"מ על הקמת הממשלה בראשות נתניהו בשנת 2009, בו מילא יו"ר ההסתדרות תפקיד מוביל, מתואר בפרטי פרטים. זהו תיאור מרתק שמראה בעת ובעונה אחת את כוחו ואת מגבלותיו של יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני, שעמד בראש צוות המו"מ הקואליציוני של מפלגת העבודה והיה האדריכל של הקואליציה בין נתניהו וברק (עמ' 101). ואזנה מדגיש כמובן את ההישגים החשובים שהצליח עיני לשתול בתוך ההסכם הקואליציוני ושסייעו לאחר מכן בהליכי ההתאגדות. אלא שלמרבה האסון, הממשלה הימנית וההרפתקנית הזאת עשתה עוד כמה דברים זולת ההסכמה על סעיפי החוק המיטיבים עם העובדים. הרקורד של ממשלת נתניהו-ברק כולל תכניות מגלומניות לתקיפת איראן (שהוכשלו ברגע האחרון על ידי ראשי מערכת הביטחון), תנופה מסיבית בבניית התנחלויות, הכשלת מאמצי אובמה לקידום השלום עם הפלסטינים, וחיזוק המגמות הגזעניות בחברה הישראלית.
מדוע מתעלם ואזנה מתהליכים אלה? כיצד ניתן להפריד את הישגיו של עיני מהתוכן מכך שמנהיג ההסתדרות נתן אז לגיטימציה לנתניהו ולקו הלאומני המלחמתי שהוא מוביל? האם ואזנה טוען שהתיקונים שהשיג עיני הם כה חשובים שנכון היה לשלם עליהם את מחיר ההרס המדיני והחברתי שהביא עשור שלטונו של נתניהו? דומה שהמחבר כלל אינו מתמודד עם שאלה זו ואינו מודע לעובדה שהמשך שלטון הימין הקיצוני שומט את הקרקע מכל פרויקט מתקדם – פוליטי או חברתי.
האיגוד המקצועי על פרשת דרכים
בסוף דבר של הספר פורש ואזנה את משנתו. לדבריו אין כל סתירה בין כלכלה ניאו ליברלית ובין התאגדות עובדים. השינוי הנדרש אינו פוליטי ואינו תלוי בזהות מפלגת השלטון, תהיה זאת ימנית או שמאלית – "הזיקה הקיימת היום בין המתאגדים החדשים ובין מפלגות פוליטיות רופפת לחלוטין. העידן בו ארגוני העובדים היו מגויסים למטרות פוליטיות חלף מן העולם" (עמ' 483).
הגדרת ההסתדרות בהנהגת עופר עיני ואבי ניסנקורן כ"לא פוליטית" חוטאת לאמת. כאמור, היה זה עיני שקידם את כניסת מפלגת העבודה לממשלה עם נתניהו, וגם ניסנקורן, שהצטרף למפלגת העבודה באופן רשמי לאחרונה, פעל בשנת 2017 במטרה לצרף את העבודה בראשות הרצוג לממשלה.
איגודים מקצועיים בעולם כולו היוו תמיד גורם מרכזי בחיים הפוליטיים. אנחנו אוהבים לזכור את האיגודים שמלאו וממלאים תפקיד של מובילי שינוי מהפכני ונאמנים לערכים של סולידריות אוניברסלית ברוח המשפט "פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". ואולם, ישנם רבים אחרים שפועלים כגורם אינטרסנטי, כאשר הם מקבלים הטבות לחבריהם תמורת שתיקתם על עוולות שמבצע השלטון כלפי "האחרים" – מיעוטים, מהגרים או עמים כבושים ונשלטים.
הדילמה בפניה עומדים האיגודים המקצועיים במאה ה-21 רק החריפה – בין השאר בגלל השינויים הטכנולוגיים של המהפכה התעשייתית השלישית, שדוחקים שכבות רחבות של מעמד הפועלים התעשייתי המסורתי לשוליים. בארצות מערביות רבות הביא חיסול התעשיות המסורתיות, בעיקר המכרות ומפעלי המכוניות, לנטישה של עובדי הצווארון הכחול את מחנה השמאל. במקום זאת הם מאמצים את השקפות הימין הלאומני, המתנגד למיעוטים ולמהגרים. בארה"ב היה זה מעמד הפועלים הלבן, המובטל, שהביא לבחירתו של דונלד טראמפ. רק לאחרונה בגרמניה, דווח על כוונה של המפלגה הפשיסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" להקים זרם איגוד מקצועי חדש של עובדים התומכים בה.
וזאנה אינו מתמודד עם הדילמות החדשות והמורכבות האלו. די ברור שהוא תומך נלהב של המנהיגות הנוכחית של ההסתדרות, שמספקת עלה תאנה לנתניהו, ונותנת יד להתדרדרות החברה הישראלית. ללא השקפת עולם מתקדמת ואוניברסלית, ללא מלחמת חורמה נגד הימין הלאומני, וחתירה לשותפות ושוויון בין יהודים וערבים, לא יכולה לקום בישראל תנועה איגוד מקצועית ראויה לשמה.
