נייר עמדה – ארגון העובדים מען 26.12.2013
חברות הביטוח הישראליות מסרבות לבטח את העובדים הפלסטינים באזורי ההתנחלויות בביטוח אובדן כושר עבודה. מדובר בקבוצה של כ-30 אלף עובדים המועסקים על ידי מעסיקים ישראלים במובלעות ישראליות באזור C. רובם מועסקים בתנאי ניצול וללא זכויות גם היום, שש שנים לאחר שבג"צ גבעת זאב הבהיר כי יש להחיל על תנאי ההעסקה שלהם את הדין הישראלי. עתה מסתבר כי גם עובדים שמעסיקיהם נוהגים כדין, אינם זוכים בביטוח על אובדן כושר עבודה.
נייר העמדה שלהלן מבסס את היסוד החוקי והנורמטיבי לזכאות של עובדים אלה לביטוח פנסיוני מקיף הכולל ביטוח על אובדן כושר עבודה.
ארגון העובדים מען מאגד עובדים יהודים וערבים מכל המגזרים ללא הבדל דת, לאום או מגדר. הארגון גם חרט על דגלו את החתירה לשוויון הזדמנויות בפני עובדות, ועובדים ערבים בישראל. מען מאגד בשורותיו עובדים פלסטינים המועסקים באזורי ההתנחלויות.
עשרות אלפי עובדים פלסטינים מועסקים מזה שנים רבות על ידי מעסיקים ישראלים במפעלים, חברות ועסקים פרטיים באזור C של הגדה המערבית. רובם מועסקים בתנאי עבודה ושכר פוגעניים, לא מקבלים את זכויותיהם בעבודה כדין, לעתים הם עובדים ללא תלושי שכר וללא ביטוחים וזכויות סוציאליות. יתר על כן, השכר שמשולם לעובדים אלה נע לרוב בין 100-140 ₪ ליום עבודה מלא (שכר המינימום היומי ל-8 שעות עבודה כיום הוא 185 ₪ ועל זה יש להוסיף דמי נסיעות בסך של עד 25 ₪. קרי תשלום יומי מינימאלי לעובד עומד כיום על 210 ש"ח). העדרות מהעבודה בשל חג, מחלה או תאונת עבודה אף היא אינה משולמת, שכן התשלום נעשה על עבודה בפועל בלבד.
על רקע מצב זה ותחושת האפליה החריפה של עובדים אלה, המועסקים לצידם של עובדים ישראלים באותן חברות בתנאים פחותים, החלו עובדים פלסטינים לפנות לבתי הדין לעבודה כדי לתבוע את זכויותיהם. לאור העובדה שאזור C נמצא מחוץ לריבונות ישראל, וכן לאור העובדה שהעובדים אינם אזרחי ישראל, שרר במשך שנים רבות ערפל בכל הנוגע למסד החוקי המחייב את המעסיקים באזור זה. ערפל זה הוסר עם מתן פסק הדין בבג"צ גבעת זאב בשנת 2007 (בג"צ 03\5666 שהוגש על ידי קו לעובד בשם עובדים פלסטינים שהועסקו בגבעת זאב ותבעו השוואת תנאים לאלו בהם מועסקים עובדים ישראלים אצל אותו מעסיק) שהחיל את דין העבודה הישראלי על יחסי העבודה של עובדים פלסטינים שהועסקו על ידי מעסיקים ישראלים ב"מובלעות ישראליות", וקבע כי יש להשוות את תנאי העבודה וזכויות העובדים הפלסטינים לאלה של עמיתיהם הישראלים המועסקים אצל אותם המעסיקים באותן מובלעות ישראליות.
בג"צ גבעת זאב – אבן הפינה להכרה בזכויות העובדים הפלסטינים
פסק הדין בבג"צ גבעת זאב התקבל פה אחד על ידי הרכב של 9 שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון דאז, כבוד השופטת דורית בייניש. פסק הדין הניח את התשתית החוקית לבחינת מצבם של עובדים פלסטינים שמועסקים במובלעות ישראליות באזור C על ידי מעסיקים ישראלים.
בעקבות בג"צ גבעת זאב, ניתנו אף פסקי דין נוספים בבתי הדין לעבודה המיישמים את הנורמה שנקבעה בפסק הדין ואף קובעים כי את הלכת גבעת זאב יש להחיל רטרואקטיבית – מיום תחילת העסקת העובד, ולא מיום מתן פסק הדין בבג"צ גבעת זאב [ראו תע"א(ים) 1729-10 אברהים מסאעד נ' קיבוץ גלגל מיום, פסק הדין מיום 11.8.11; ע"ע 1342-01-11 וע"ע 12047-01-11 יוסף בשאראת נ' ראובן באלי בבית הדין הארצי לעבודה, פסק הדין מיום 26.11.13; ע"ב 08\2549 זבן בילאל ואח' נ' אבן בר בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים].
יצוין כי בימים אלה מוגש בבית הדין הארצי לעבודה ערעור על פסק הדין בתע"א 2106/10, 3675/10, ס"ע 524-05-10, 24501-05-10 ח'רישי ואח' נ' ימית סינון וטיפול במים בע"מ, שניתן ביום 3.11.13, והחריג את עניינם של העובדים-העותרים, שהועסקו באזור התעשייה ניצני שלום, מהלכת גבעת זאב.
הזכאות להפרשות פנסיוניות
הלכת גבעת זאב אינה משאירה מקום לאי בהירות בכל הנוגע לזכאות של העובדים הפלסטינים להפרשה פנסיונית. הדרישה הנחרצת להשוות את תנאי ההעסקה של העובדים הפלסטינים לאלה של עמיתיהם הישראלים מחייבת כדבר מובן מאליו ביטוח פנסיוני שמהווה כיום נדבך מרכזי של בניין הזכויות הסוציאליות של עובדים בישראל.
בעבר הייתה חובת ההפרשה לפנסיה של עובדים בישראל מעוגנת אך ורק בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה ענפיים. מצב זה השתנה עם כניסתו לתוקף ביום 1.1.2008 של צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק. החל ממועד זה חייב כל מעסיק בישראל לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני בקרן פנסיה מקיפה, ומתוקף הלכת גבעת זאב, גם כאשר העובדים הם תושבי הרשות.
הביטוח הפנסיוני מהווה נדבך חשוב ומרכזי בזכויותיו הסוציאליות של העובד. עובד המבוטח בביטוח פנסיוני מקיף – ביטוח מנהלים או קרן פנסיה מקיפה – זכאי להפרשה מצד המעביד של 12% עד 14.33% משכרו הבסיסי לקרן הפנסיה של העובד, כאשר העובד עצמו מפריש בין 5% ל-5.5% משכרו. התוצאה היא צבירה חודשית של כ-20% משכר העובד לגמל ולפיצויים בקרן פנסיה מקיפה שמבטיחה לעובד שלושה מרכיבי ביטוח – א. ביטוח לגיל פרישה. ב. ביטוח שארים למקרה של מוות. ג. ביטוח למקרה של אובדן כושר עבודה.
בכל הפסיקות של בתי הדין לעבודה בישראל בהן הוכרה זכותם של עובדים פלסטינים לקבלת זכויות לפי הדין הישראלי בעקבות בג"צ גבעת זאב, צוינה במפורש הזכות להפרשה פנסיונית כאחת הזכויות הבסיסיות, והמעסיקים נתבעו לשלם פיצוי לעובדים ככל שלא ביצעו הפרשות לקרן פנסיה של העובדים. בתי הדין היו חד משמעיים בפסיקותיהם אלה.
המציאות בשטח – חברות הביטוח מסרבות לבטח על אובדן כושר עבודה
מאז בג"צ גבעת זאב החלו מספר מעסיקים ישראלים באזור C לבצע הפרשות לקרן פנסיה של עובדיהם הפלסטינים. אין בידינו מידע על השיעור המדויק של מעסיקים שערכו שינוי בתנאי ההעסקה של עובדיהם הפלסטינים, אבל מעבודת השטח של ארגון העובדים מען מול מעסיקים באזורי C עולה כי מדובר במיעוט, שכולל בעיקר את החברות והמפעלים הגדולים, כאשר מרבית המעסיקים באזורים אלו ממשיכים עד היום להעסיק את העובדים הפלסטינים שלא כדין – ללא תלושים, בשכר נמוך מהמינימום, וללא כל זכויות סוציאליות, בין היתר ללא הפרשה פנסיונית. לכן, המאבק ליישום החלטת בג"צ ולשינוי הנוהג הפסול של ניצול העובדים הפלסטינים המועסקים באזור C רחוק מסיומו.
אך עתה מסתבר כי מעסיקים שביקשו ליישם את הוראות הפסיקה ואף החלו לבצע הפרשות לפנסיה, נתקלו בבעיה חדשה מכיוון בלתי צפוי – חברות הביטוח הישראליות מסרבות לבטח את העובדים בקרן פנסיה מקיפה, ולעתים אף מסרבות בכלל לבטח את העובדים. נקודת המחלוקת העיקרית היא שאלת הביטוח על אובדן כושר עבודה. אחד ממקומות העבודה, שעובדיו הפלסטינים התאגדו במסגרת ארגון העובדים מען, והשיגו באמצעות מאבק עובדים את הסכמת המעסיק לבצע הפרשה פנסיונית בגין העובדים, נתקל בסירוב של חברת הביטוח לבטח את העובדים הפלסטינים על אובדן כושר עבודה. דברים אלה הובילו לבדיקה מקיפה של מען, בין היתר בסיוע המומחה הפנסיוני, מר יעקב זלוטניק. מבדיקה זו עולה כי כל חברות הביטוח מסרבות כיום לבטח את העובדים הפלסטינים בביטוח על אבדן כושר עבודה.
צו ההרחבה לפנסיה חובה במשק קובע במפורש את זכאותו של כל עובד לביטוח פנסיוני מקיף, הכולל ביטוח שארים וביטוח נכות. כפי שמוגדר בסעיף 3.א.
"כל עובד כהגדרתו להלן, שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב כהגדרתו להלן, אשר מועסק או שיועסק בכל מקום עבודה, יהיה זכאי להיות מבוטח על פי צו זה, ולבחור, בהודעה בכתב למעסיקו בפרק הזמן הקצוב שלהלן בפנסיה מקיפה לרבות קופת גמל לקצבה, שאושרה על ידי הממונה, שבה יהיה מבוטח החל מהמועד שבו קמה לו זכאותו כקבוע בסעיף 6ה' עד ז' לצו זה, ובלבד שתכלול גם כיסויים למקרה מוות ונכות באותה קופה או בקופה אחרת". [צו הרחבה – נוסח משולב – לפנסיה חובה 2011. חתום על ידי שר התמ"ת חה"כ שלום שמחון 3.8.2011. ההדגשות הוספו].
בפועל אנו עומדים מול מצב שהוראות החוק אינן מבוצעות וזאת בשל העובדה שחברות הביטוח מסרבות לבטח את העובדים הפלסטינים בגין אבדן כושר עבודה. חברות הביטוח עושות שימוש בזכותן לברור את עמיתיהן באופן שיוצר אפליה קבוצתית על רקע לאום. אפליה זו באה לידי ביטוי גם בתוך אותם מפעלים בשטח C המעסיקים במקביל עובדים הפלסטינים גם עובדים ישראלים – יהודים וערבים, בתפקידי ייצור, מנהלה ואח' – כל אלה מבוטחים בביטוח פנסיוני מקיף כדין.
התוצאה היא עשרות אלפי עובדים שעלולים למצוא עצמם בעקבות תאונה או מחלה, בעבודה או מחוצה לה, ללא יכולת להתפרנס ולפרנס את משפחתם, וללא ביטוח.
במאמר מוסגר נציין כי העובדים הפלסטינים המועסקים בתוך שטחי מדינת ישראל, בעיקר בענף הבניין, מקבלים את שכרם באמצעות מדור התשלומים ולא ישירות מהמעסיק. עובדים אלה מבוטחים בקרן פנסיה מקיפה בבעלות משרד האוצר, הכוללת ביטוח על אבדן כושר עבודה כחלק אינטגרלי מהביטוח הפנסיוני.
סיכום
מטרת נייר עבודה זה היא להציף בעיה חדשה יחסית שהתעוררה רק כאשר החלו מעסיקים ישראלים אחדים לבצע הפרשות לקרנות הפנסיה של עובדיהם הפלסטינים.
תמונת המצב שעולה מעבודת השטח של מען, ואותה ניסינו להציג כאן הנה שבנוסף לקושי העיקרי שנוגע להפרות בוטות של החוק על ידי מעסיקים ישראלים כלפי עובדיהם הפלסטינים באזוריC של הגדה המערבית, קיימת בעיה נוספת הנוגעת לסירוב של חברות הביטוח הישראליות לבטח עובדים אלו על אובדן כושר עבודה.
מדובר בפגיעה קשה בזכות בסיסית של העובדים הפלסטינים, ומחובתן של הרשויות בישראל למצוא לה פתרון – או באמצעות תיקון הוראות המפקח על הביטוח, או באמצעות ערבויות מדינה לחברות הביטוח – בדיוק כפי שנוהגת המדינה בכל הנוגע לעובדים פלסטינים המועסקים דרך מדור התשלומים.
כל עוד לא ננקטים צעדים אלו, מסוכל למעשה העקרון של השוואת תנאים וקיימת בפועל אפליה. לא זו בלבד שעובדים אלה מופלים בעבודה ביחס לעמיתיהם באותו מקום עבודה, אלא שעובדים אלה – במידה והם מאבדים את כושר עבודתם – עקב מחלה, תאונת עבודה או תאונה אחרת – מוצאים עצמם נזרקים ללא כל זכויות וללא יכולת להתפרנס, בעוד עמיתיהם הישראלים זכאים במקרה זה לקצבה חודשית בהתאם למצבם.
