דה מרקר, מאת טלי חירותי סובר, 4.6.15
באזור התעשייה ניצני שלום, בין כביש 6 לטול כרם, בעלי המפעלים הישראליים מנסים להחתים את הפועלים הפלסטינים על הסכם שקובע כי הם מקבלים על עצמם את חוקי העבודה הירדניים, המקמצים בימי חופש ומחלה וגוזרים פיצויים נמוכים במיוחד
הכניסה לאזור התעשייה בעל השם האירוני "ניצני שלום" מזכירה יותר בית כלא מאשר מקום עבודה. מעל החומה האפורה הגבוהה פרושים סלילי תיל אימתניים, ומול שער הברזל הירוק והצר עומדות בטונדות גדולות. הפועלים הפלסטינים נכנסים לחצר שבצדה האחד עומד שומר יהודי על פודיום גבוה, שתפקידו להשקיף עליהם בזמן שהם צועדים דרך שביל צר ומגודר. הכניסה לעיתונאים אסורה, כמובן. במקום אפרורי והמדכא הזה אין כל סימן לשלום או חדווה, אבל הפועלים, רובם ככולם מאזור טול כרם, לא מחפשים שלטים נאים או ירק. הם מחפשים עבודה.
אזור התעשייה הוקם ב-1995, סמוך לכביש 6 ועל תוואי גדר ההפרדה של ימינו. כולם היו אמורים ליהנות מהקמתו – הישראלים קיבלו מקום נוסף לבנות בו מפעלים (בתעשייה מסורתית),,ולפלסטינים מאזור טול כרם הסמוכה, שבקרבם יש לא מעט בעלי מקצוע כמו צבעים ורתכים, נמצא מקור חדש של פרנסה. כיום פועלים בניצני שלום 13 מפעלים, שבהם עובדים כ–600 פלסטינים.
על זיהום הסביבה באזור, כמו גם על תאונות העבודה הרבות, כבר נכתב בעבר. באינתיפאדה השנייה נשרף אזור התעשייה ושוקם, וגם היו בו שני פיגועים, אלא שכבר שנים המקום שקט, והאינתיפאדה היחידה ההולכת ומתגבשת בתוכו היא דווקא כלכלית. מאז הקמתו מתקיימים בו חוקי עבודה מוזרים – אף שמדובר בבעלות ישראלית ובמפעל ישראלי לכל דבר ועניין, אל הפועלים הפלסטינים מעדיפים להתייחס דווקא על פי חוקי העבודה הירדניים, שהוחלו באזור בשנות ה-60.
איזו סיבה יש לישראלים לפנות דווקא לחוק הירדני? זה פשוט: בזכותו הם משלמים הרבה פחות לפועלים. כך למשל, החוק הירדני לא מחייב הפרשות לפנסיה, תשלום עבור ימי מחלה אחרי היום השלישי או דמי הבראה. החוק הירדני קובע 14 יום חופש ועוד ימי חגים, ובסך הכל – 21 ימי חופשה בלבד, מספר שאינו עולה עם הוותק כמו בחוק הישראלי, שמחייב תוספת יום לכל שנה. כך קורה שאדם שעובד 15 שנה באותו מפעל נשאר עם 21 ימי חופש בשנה בלבד. אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא בפיצויים במקרה של פיטורים – שעל פי החוק הירדני, מחושבים באופן בסיסי ביותר, שאינו מתקרב אפילו לפיצויים הנדרשים בישראל.
"החוק הירדני הוא גן עדן למעסיק הישראלי", אומר אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען. "למה שירצה לשלם יותר אם הוא יכול לקבל עבודה זולה? איך אפשר להגיד שהאזור לא ישראלי, כשהכל ישראלי בו – מלבד חוקי העבודה?"
הניסיון להבין כיצד מוגדר אזור התעשייה נתקל בלא מעט קשיים. טול כרם נחשבת שטח A, שכולו בשליטת הפלסטינים, אלא שהכניסה הרשמית לאזור התעשייה – לא זו שמצד טול כרם – נמצאת בבירור בתוך שטח ישראל. המפעלים כפופים לכללי הבטיחות, כיבוי האש, הדיווח וכמובן למסים הישראלים, ועל כך אין חולק. רק חוקי העבודה עולים על שולחן הדיונים. מצבו של ניצני שלום דומה למצבו של אזור התעשייה ארז, הסמוך לעזה. גם שם, הכוונות הטובות מייצרות לא פעם מצב חוקי משונה.
למרות ההתעקשות על החוק הירדני, בתחום אחד המעסיקים לא נוגעים בדרך כלל – על פי צו אלוף, מעסיקים ישראלים בגדה מחויבים לשלם שכר מינימום, ואכן רוב הפועלים בניצני שלום מקבלים סכום זה או קרוב לו. אבל לא תמיד זה היה המצב. מהסכם מ–2004 שהגיע לידי TheMarker עולה כי שכרו של עובד במפעל טל אל למיחזור אשפה, המעסיק כיום יותר מ–100 פועלים, היה אז 85 שקל ביום, ועוד 75 שקל בחודש עבור ביטוח רפואי. שכר המינימום הישראלי היה באותה שנה 3,335 שקלים בחודש. "זכויות" נוספות ניתנו על פי החוק הירדני כמובן, והעובדים חתמו על הסכמתם לכך במסמך שנכתב כולו בעברית.
"לא נחתום על כלום"
במפעל ימית לסינון וטיפול במים, המעסיק כיום כ–110 עובדים, שכר הפועלים היה בעשור הקודם 70–80 שקל ליום עבודה מלא, ללא כל זכויות פרט לאלה הנקובות בחוק הירדני. רק ב–2007, כשהפועלים יצאו לשביתה ארוכה, השכר עלה בכמה פעימות. עובדים רבים במפעל, שפגשנו השבוע, טוענים כי כעת שכרם הוא 160 שקל ליום עבודה בן 8–9 שעות – בעוד ששכר המינימום בישראל הוא 25 שקל בשעה, או 200 שקל לשמונה שעות.
מנהלי המפעל מכחישים כי אינם עומדים בתקנות שכר המינימום, אך מודים כי הפועלים נדרשים לעבוד על פי החוק הירדני – וכי הפועלים היהודים במפעל זוכים לתנאים אחרים. לאחמד חמדן שייב, שעבד שבע שנים כרתך במפעל ימית, לא ברור מדוע. "אני עבדתי שם יחד עם יהודים. הם קיבלו דבר אחד ואני דבר אחר – למה?"
את התשובה קיבל חמדן, יחד עם שניים מחבריו שעבדו במפעל, עבדל חמיד יחיא ומוג'הד חרשה, מבית הדין לעבודה בישראל. השלושה פנו לבית הדין ב–2010, בדרישה לקבל החזר רטרואקטיבי עבור השכר שלא קיבלו כדין בשנים שעבדו במפעל. על פי חישוביהם, כל אחד מהם צריך היה לקבל 50–90 אלף שקל. לטענתם, לפני שפנו אל בית המשפט פנו לבעל המפעל – שפיטר אותם מיד. לשניים מהם ניתנו פיצויים על פי החוק הירדני, אך השלישי לא קיבל דבר.
לדברי השלושה, לאחר שפנו לבית המשפט הציע להם בעל המפעל פשרה, אך בסכום נמוך בהרבה ממה שדרשו. שלוש שנים לאחר הגשת התביעה, קבע בית הדין הישראלי כי המעסיקים צודקים – אזור התעשייה אינו בישראל, ועל הפועלים לקבל עליהם את החוק הירדני הוותיק ולהסתפק בפיצויים הדלים שקיבלו. יתרה מזו, הכריז בית המשפט כי על שלושת הפועלים לשלם הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.
בארגון העובדים מען מכנים את ההחלטה הזו "מוסר כפול", והגישו יחד עם העובדים ערעור שיתברר ביולי הקרוב מול נשיא בין הדין הארצי לעבודה, יגאל פליטמן, שמחכה עדיין לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בנושא הסטטוס של אזור התעשייה. "מדובר באבסורד שמאפשר את ניצול מצבם של פועלים חלשים", אומר אדיב. "בית הדין שגה לטעמנו, ואנחנו מקווים שבית הדין הארצי יתקן".
טענת ארגון מען כי מדובר בניצול של אוכלוסייה חלשה מסתמכת בין היתר על המצב הסוציו־אקונומי באזור. טול כרם, שבה חיים כ–65 אלף איש, היא העיר הענייה ביותר בגדה המערבית. פלסטיני העובד בעיר משתכר בממוצע 1,000 שקל בחודש, ולעתים אף פחות מכך. מקומות עבודה אחרים כמעט לא קיימים באזור, וידו של הצבא אינה קלה על אישורי עבודה בישראל. כך, שכר המינימום הישראלי נחשב גבוה מאוד, והפועלים מוכנים לקבל אותו גם ללא ההטבות הנוספות.
ואולם, באחרונה פועלים המעסיקים לבצר את מעמדם המשפטי נגד תביעות העובדים הפלסטינים ולחזק את מערכת החוקים הירדנית במפעליהם. פועלים רבים ממפעל ימית מספרים כי לפני כחודש וחצי ניסה מנהל העבודה במקום להחתימם שוב על ההסכם שבו הם מסכימים להחלת החוק הירדני. גם במפעל טל אל פנו באחרונה לעובדים וביקשו מהם לחתום על הסכם עבודה חדש, הכולל את הסעיפים הבאים: "ידוע לעובד כי בשל מיקומו של המפעל ואזרחותו, על תנאי העסקתו יחול החוק הירדני ובכלל זה חוק העבודה הירדני מ–1960… העובד מצהיר ומתחייב כי לא תהיה לו תלונה או טענה בגין החלת החוק הירדני… העובד יהיה זכאי לפיצוי פיטורין, ימי חופשה ושאר זכויות סוציאליות בהתאם לחוק הירדני".
"אנחנו לא נחתום על כלום", אומרים עובדי טל אל. "זה פשוט לא יקרה. ברור לנו שרוצים שנחתום על ויתור רשמי על הזכויות שלנו כדי שלא נוכל לבקש דבר בעתיד". גם בימית מסרבים לחתום. "יש צד חזק וצד חלש", אומרים הפועלים. "הצד החזק מנסה ללכת לפי ההוראות שלו, ולחלש אין מה להגיד. לא נחתום על הסכם שיפגע בנו בעתיד".
ממפעל ימית נמסר בתגובה כי "במשך כ–30 שנה, ימית מעסיקה במפעל בניצני שלום קרוב ל–100 עובדים פלסטינים. לחלק גדול מהעובדים יש ותק של 15 ו–25 שנים במפעל. צוות הניהול במפעל גם הוא פלסטיני, כך גם מנהל המפעל ומנהלי המשנה. בין החברה לעובדים יש קשר ארוך שנים, החורג מיחסי העבודה, ולמרות מספר העובדים הגדול במפעל, יחסי העובדים עם ההנהלה מצוינים.
"כל העובדים, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים משכורות שהן מעל לשכר המינימום ואף הרבה יותר. העובדים מועסקים לפי הסכם שגובש עמם בהסכמה, במסגרת משא ומתן קיבוצי, וקובע כי הדין החל הוא הדין הירדני. למעשה חלה על העובדים מערכת משפטית שמשלבת את החוק הירדני וצווי האלוף, שהחילו חלק מהחקיקה הישראלית. יש לכך יתרונות ומגבלות, ביחס לחוק הישראלי. למשל, על פי החוק הירדני העובדים זכאים לפיצויי פיטורים כבר לאחר חצי שנה, ולאחר 15 שנה זכאים לממש את הפיצויים, גם אם יחסי העבודה נמשכים.
"לפני כמה שנים, שלושה עובדים שסיימו את עבודתם במפעל הגישו תביעה שמנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו. בפסק דין מנומק ומפורט דחה בית הדין האזורי את טענותיהם העובדתיות והמשפטיות של העובדים לשעבר וקבע כי הדין הישראלי אינו חל על יחסי העבודה בינם ובין ימית, אלא הדין הירדני וצווי האלוף.
"בתמצית, פסק הדין קבע שאזור התעשיה ניצני שלום אינו 'מובלעת ישראלית', ושמדובר במקרה דומה לאזור התעשייה ארז ליד רצועת עזה, לגביו כבר קבע בית הדין הארצי לעבודה כי הדין שחל בו הוא הדין המצרי. פסק הדין דחה את טענת ההפליה של העובדים מול עובדים ישראלים. שניים־שלושה ישראלים שמועסקים במפעל עובדים בתפקידים שבהם לא ניתן או לא הצלחנו להעסיק פלסטינים, למשל – המאבטח במפעל. העובדה שרק שלושה עובדים בחרו להגיש תביעה כזו, מדברת בעד עצמה".
למרות פניות חוזרות ונשנות, את תגובת טל אל לא ניתן היה לקבל.
בסלעית ממירים שכר עבודה בימי חופש
מפעל ספק סחר, המייצר דודי שמש, הוקם לפני שנתיים ביישוב סלעית. בניגוד לניצני שלום, כאן דווקא אין חולק על העובדה שבהתנחלויות חייב לחול החוק הישראלי, אלא שגם שם יש לא מעט עיגולי פינות, בחסות אילוצים ביטחוניים.
שער הכניסה המאפשר לפועלים להיכנס לסלעית נפתח ב–7:30 ונסגר ב–15:00, כך ש–20 הפועלים הפלסטינים המועסקים במפעל לא יכולים לעבוד יום עבודה מלא, גם אם ירצו בכך. מנהל המפעל אלי אליהו הגיע אתם להסכם – כמקובל באזור, השכר יהיה יומי, כ–190 שקל ליום, או מעט יותר. עם זאת, כדי לקזז את השעות החסרות, מנוכים ימי חופשה מכל מי שלא הגיע ל–186 שעות בחודש (משרה מלאה). כך, לפועלים אין כלל ימי חופשה בתשלום פרט לחגים היהודיים, שבהם המפעל סגור ממילא.
אליהו מסביר כי ההחלטה, שאינה עולה בקנה אחד עם החוק, נובעת מכוונה טובה: "מדובר באנשים שזקוקים לכסף, והאלטרנטיבה היתה הורדה מהמשכורת", הוא אומר. במקביל, גם הסכם הפנסיה במקום חלקי בלבד. ספק סחר מנכה מהשכר את ה–6% שאמור המעסיק להפריש לפנסיה, ומפקיד אותם בקופה מיוחדת, מאחר שחברות הביטוח לא מוכנות לבטח פלסטינים. ואולם, לא הושג הסכם עם העובדים לניכוי שיעור דומה משכרם להפרשת העובד לפנסיה.
אליהו מבין את ההתנגדות של הפועלים לכך, וטוען שהצורך בכסף באופן מיידי גובר על הצורך להפקיד ליום סגריר. בימים אלה הוא מבקש מן העובדים לחתום על הסכמי עבודה חדשים, לאחר שנקבע מול כוחות הביטחון שהשער ייסגר רק ב–17:00, וכך יוכלו לעבוד יום שלם, ולקבל גם ימי חופש. אליהו גם מקווה שיסכימו לנכות את סכום הפנסיה משכרם.
בינתיים, הפועלים מגלים חשדנות כלפי ההסכם החדש שמסדיר גם ימי חופשה, מחלה ופנסיה על פי החוק הישראלי, ולא מוכנים לחתום עליו. אליהו מבין את החשדנות, אך מתעקש שמדובר בהסכם שינקה את משקעי העבר. "אני רוצה שהם יהיו מרוצים ויקבלו מה שמגיע להם", הוא אומר. "הרי אנחנו תלויים אחד בשני – הם צריכים אותנו, ואנחנו צריכים אותם".
ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: "בג"ץ גבעת זאב קבע כי עובדים פלסטינים המועסקים אצל מעסיקים ישראלים יועסקו תחת אותם תנאים שבהם מועסקים עובדים בישראל המבצעים עבודה דומה. המשמעות היא כי עובד פלסטיני רשאי לתבוע את מעסיקו הישראלי בבית דין לעבודה, אם לדעתו המעסיק ביצע הפרות של חוקי העבודה החלים בישראל.
"עם זאת, בג"ץ פסגת זאב לא החיל את חוקי העבודה הישראליים באזור יהודה ושומרון, ולא העניק למשרד הכלכלה סמכויות אכיפה באזור. נכון להיום סמכות האכיפה של משרד הכלכלה היא פלילית בלבד, וחלה רק על חוק שכר מינימום, חוק עבודת נשים וחוק עובדים זרים. באשר לילדים, עליהם חל חוק עבודת נוער הכולל בסעיפיו התייחסות לשכר עבודה של נוער, אך כאמור, חוק זה אינו בין החוקים החלים באזור יהודה ושומרון.
"לאור קביעת בית המשפט העליון בבג"ץ גבעת זאב, בוצעה בשנים האחרונות עבודת מטה להחלת חוקי העבודה הישראליים באזור יהודה ושומרון באמצעות תחיקת הביטחון.
צוות בין־משרדי שעסק בנושא הכין טיוטה של חוקי העבודה שהממשלה מבקשת להחיל ביהודה ושומרון, ואולם העבודה נעצרה כתוצאה מהתפזרות הכנסת והקדמת הבחירות".
