כנס לשילוב נשים ערביות בשוק העבודה בישראל
השבוע השתתפתי בכנס יוצא דופן שכותרתו: "סחר הוגן/העסקה הוגנת". הכנס, באונ' תל אביב (22 לחודש), גם פתח את אירועי שבוע לחם ושושנים, שמתמקד בצורך לשלב נשים ערביות בשוק העבודה על מנת להוציא אותן ואת משפחותיהן מעוני כרוני שכלל וכלל אינו מחויב המציאות. בסוף השבוע 27-28 לחודש תפתח תערוכת "לחם ושושנים" עם 800 עבודות למכירה שנתרמו על ידי אמנים יהודים וערבים כדי לסייע בתעסוקת נשים ערביות.
הגופים הבאים יזמו תמכו ומימנו את הכנס: ארגון העובדים מען, תערוכת לחם ושושנים, וכן סינדיאנת הגליל במסגרת שתוף פעולה משולש עם הארגון הבלתי ממשלתי האיטלקי "קוספה" וארגון האומנים לסחר הוגן, בית לחם, במימון האיחוד האירופי.
בפנל הראשון השתתפו נציגים מהממסד, העיתונות, המגזר הפרטי והפוליטי ובפנל השני השתתפו פעילות שטח. בין שני הפנלים הוצגו חלקים מסרטה המרגש של שירי וילק "תראו אותנו". בסרט מעידות עובדות חקלאות על עבודתן לפני ואחרי התארגנותן ב"מען".
חנאן מנאדרה מנהלת מרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל בכפר מנדא פתחה את הכנס ובירכה את המשתתפים. היא דיברה על המיזם שהיא מנהלת שבו נשים ערביות מישראל, נשים יהודיות, ונשים מהגדה המערבית המאמינות בשלום אמת בין שני העמים מקדמות מיזמים כלכליים עבור נשים. היא טענה שנשים ערביות משתוקקות לעבוד. היא פוגשת אותן יום יום ועדה למהפך בחייהן כאשר רק ניתנת להן ההזדמנות למצוא עבודה.
הנחתה את הערב מיכל שוורץ, דוברת ארגון העובדים מען ומרכזת את עבודת הנשים של הארגון. 75% מהנשים הערביות בגיל העבודה מובטלות אך אינן נכנסות כלל לסטטיסטיקת האבטלה. זהו אסון חברתי! רבות מנשים אלו, שלא רכשו השכלה גבוהה ואין להן מקצוע אינן מוצאות עבודה. התוצאה היא שאין להן ולילדיהן עתיד או סיכוי לצאת ממעגל העוני. המצב הזה אינו קשור כלל למסורת המוסלמית. נהפוך הוא, פתיחת הזדמנויות לנשים ערביות שרוצות לעבוד תהא סיפתח לשינוי ממסורות כובלות.
"הבחירה בעבודה בחקלאות היא ברירת מחדל משום שהתעשיות בארץ נסגרו ועברו לסין, לירדן ולמצרים ותעשיות ההי טק אינן ברירה פתוחה. הממשלה מדברת לאחרונה על תעסוקת נשים ערביות אך אינה פועלת בנידון. באופן פרדוכסלי היא גם הגבירה את יבוא התאילנדים ובכך מעשירה את קופת ספסרי העובדים הזרים, תוך מתן "סובסידיה" בלתי רשמית לחקלאים.
מען אינו רואה נכונות מצד הממשלה לפתור את בעיית האבטלה ולכן דורש ממנה לפחות לחדול מהיבוא המביש של 25,000 תאילנדים, העובדים בתנאי עבדות ותופסים 60% ממקומות העבודה בחקלאות. היבוא המאסיבי של עובדים מוחלשים, חוסם אפשרות לשלב נשים ערביות בעבודה חקלאית ובשכר הוגן.
הדוברת הראשונה היתה ניצה קסיר, ראש תחום שוק העבודה ומדיניות העבודה במחלקת המחקר בבנק ישראל.
היא דיברה על "מלכודת העוני": קשיים בשוק העבודה, מאלצים נערים ערביים לצאת לסייע בפרנסת המשפחה, דבר החוסם בפניהם אפשרות לזכות בהשכלה גבוהה. בנוסף, נשירה מוקדמת מהעבודה של הגברים הערבים, העובדים בעבודות פיסיות קשות, דוחפת נשים היום ביתר שאת להשתלב בשוק העבודה. על חשיבות מרכיב ההשכלה באפשרות השילוב בעבודה של נשים אנו למדים מהנתון הבא של קסיר: השילוב של נשים בעלות השכלה ומאפיינים מודרניים (9.2% מהנשים) מגיע ל-75.4% לעומת נשים חסרות השכלה גבוהה ועם מאפיינים מסורתיים (19%), ששילובן מגיע ל – 1% בלבד. לא רק ההשכלה הנמוכה אלא גם מספר הילדים, הריחוק ממקום העבודה, מיומנויות כמו רשיון נהיגה ומחשב מדירים נשים אלה מהיכולת להשתלב.
זיאד אבו חבלה, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח המגזר הערבי התייחס לדו"ח העוני של הביטוח הלאומי, שהוא כמעט כפול מזה של ארגון המדינות המפותחות, ה- OECD (11% לעומת 19%). שני שליש מהמשפחות הערביות חיות בעוני כבר דור שני ושלישי . אבו חבלה התייחס לקישור האוטומטי שעושים בין חרדים לערבים כאשר מדברים על אוכלוסיות שצריכות להשתלב בשוק העבודה. אבל שיעור התעסוקה הנמוך של הערבים אינו נובע ממסורת! בניגוד לחרדים שאינם רוצים לעבודה הערבים משתוקקים להשתלב בשוק העבודה. התוצאה היא שהתרומה של הערבים לכלכלה הלאומית היא רק 8%. ההפסד הפוטנציאלי מכך הוא 31 מיליארד שקל! ששווים לגרעון הלאומי.
אבו חבלה לא רק האשים את הרשויות אלא התייחס גם לכשלים של החברה עצמה. "מערכת החינוך הערבית היא רקובה, ונגועה בשיקולים פוליטיים זרים", תכניות הלימוד אינן תואמות את דרישות ההשכלה הגבוה והדבר הזה מחייב שינוי!
כאשר טלי חרותי סובר, כותבת ועורכת בעיתון הכלכלי דה-מרקר, טענה כי הבעיה העיקרית בשילוב הערבים בשוק העבודה בישראל נובעת מאי ידיעת השפה העברית, וכי היא סבורה כי בתי הספר הערביים צריכים ללמד בשפה העברית, נשמעו קריאות מחאה מהקהל, שבו ישבו עשרות עובדות המאורגנות במען. הן קראו שהתאילנדים שנקלטו בחקלאות אינם דוברי עברית.
ח"כ תמר זנדברג ממרצ אמרה שהיא עוקבת אחרי עבודת מען כמה שנים ו"מה שאתם עושים במען זאת פעולה כמעט חתרנית! בכך שאתם משדכים בין נשים ערביות לבין חקלאים ישראלים אתם מביאים את המובן מאליו למקום המובן מאליו, אתם אומרים לממשלה, הנה השדה והנה הנשים שרוצות לעבוד בו, ועדיין משום מה זה לא קורה. בואו נקרא לדבר בשמו, "אפליה, ואפילו גזענות! הממשלה ממשיכה ליבא עובדים זרים ביד אחת וביד השניה לכלוא מהגרים בטענה ש"עניי עירך קודמים". זנדברג הבטיחה לקדם את התוכנית של מען בכנסת, ולהזמין את דוברי מען לועדות למעמד האשה.
הראשונה בין דוברות בפנל השני, ופא טיארה, האחראית על ישום פרויקט הנשים של מען, הביאה עדויות מהשטח:
"השנה גבר הלחץ של נשים המחפשות עבודה. בעקבות פרסום הצעת עבודה בבית אריזה, קבלתי כ60 פניות ליום מנשים. זה כולל גם הרבה אמהות צעירות המחפשות עבודה. מתוך הפונות הצלחנו להעסיק 130 פועלת בבית אריזה גדול, ועוד נשים ספורות בבית אריזה קטן, וליתר לא היה לנו מענה. עבודתן זמנית והמאמץ ביציאה לעבודה עצום , שמירה על ילדים ותינוקות ובסופו של דבר הן מפוטרות ברגע שמגיעים התאילנדים.
סוזאן סאחורי, מנהלת ארגון האומנים לסחר הוגן בבית לחם, ארגון שותף לסינדיאנת הגליל במסגרת הפרויקט האירופי Fair Trade Fair Peace. פוגשת הרבה נשים בגדה שמצבן דומה. משום ששוק העבודה הישראלי סגור היום בפני פלסטינים שעבדו בו עד שנות ה 90-, נשים נאלצות לצאת לעבוד. סאחורי התייחסה לשינוי החברתי שצריך להתחיל מאיתנו".
שרי גולן סריג, אמנית, אוצרת, מרצה ופעילה חברתית, שהקימה ונהלה את עמותת "פעילה" לאמנות וקהילה ביפו אומרת כי הפערים בינינו נראים כל כך גדולים אך אינם גדולים באמת. כאשה, אמנית, מורה, – אני מודעת כי בכל המקצועות האלה יש עמדה של נחיתות ואי אפשר להתפרנס מהם. אמנים צריכים לתרום עבודות לטובת נשים שנמצאות בדיכוי ואפליה שאי אפשר להתעלם מהם. זה לא קורה מעבר להרי החושך אלא שני מטר לידינו, ביפו.
