כשהאמנות מסירה את חומות ההפרדה
מאת 
רוני בן אפרת
תערוכת לחם ושושנים 2010
פעם בשנה, בחודש ינואר, נוצרת נקודת מפגש בין אמנים יהודים וערבים ופועלות חקלאות ערביות. המפגש נוצר באמצעות תערוכת "לחם ושושנים", ביוזמת עמותת מען. השנה השתתפו בתערוכה כ250 אמנים, מתוכם 40 אמנים ערבים. פעילי העמותה נאלצו לדחות פניות של אמנים רבים בשל מחסור בכוח אדם. ביום הפתיחה של התערוכה, נמכרו עבודות בערך של 80,000 דולר. עד כה נמכרו יותר ממחצית מהעבודות והמארגנים צופים מכירות נוספות (ניתן לצפות בתמונות כאן- 
www.etgar.info/he/exhibition
עמותת מען, פועלת כל השנה ליצירת נקודות מפגש כאלה במקומות העבודה ובקרב בני נוער. "לא נוכל לשפר את החברה, לכונן צדק חברתי אמיתי, אם לא נתחיל להסיר את חומות ההפרדה הקיימות בתוכנו", אומר ניר נאדר, מי שאחראי לארגון התערוכה זו השנה הרביעית.
מהא יחיא מכפר קרע, עובדת כשלוש שנים במסגרת פרוייקט ההשמה של מען. מען, המארגנת עובדים יהודים וערבים להגנה על זכויותיהם, מאפשרת למהא וחברותיה לקבל שכר מינימום בנוסף לתנאים סוציאליים. לכאורה נראה שזה מעט, אבל, אילו עבדה מהא כמו רוב הפועלות הערביות, באמצעות קבלן משנה (ראיס), הוא היה לוקח כשליש משכרה, שלא לדבר על קבלת תלוש משכורת. מהא השתתפה במשלחת של מען שהגיעה לתערוכה והתבוננה במאות התמונות התלויות בצפיפות על הקירות. זו הפעם הראשונה שהיא מבקרת בתערוכת אמנות. אך היתה לה סיבה נוספת להתרגשות, כפי שגילתה לי, היא עצמה מציירת.
בין כאלף המבקרים שהגיעו לתערוכה בגלריה מנשר בתל אביב, בלט הכלכלן והשר לענייני מיעוטים אבישי ברוורמן. "זה לא מקרה שהוא הגיע," אומר נאדר. "השנה יש יותר רגישות בדעת הקהל לאבטלה של האוכלוסיה הערבית בישראל. ישראל מעוניינת להצטרף לארגון המדינות המפותחות OECD, אולם מימדי העוני והפערים החברתיים העצומים הם בעוכריה. ברוורמן היה בצוות שניהל מו"מ עם הארגון הבינלאומי, והוא יודע היטב שההשתתפות הזעומה של נשים ערביות בכוח העבודה (18.6%) היא אחת הסיבות לדחייה של ישראל עד כה".
האם דבריה הנוקבים של וופא טיארה, פועלת חקלאות לשעבר ומרכזת סניף באקה אל גרביה היום, יחדרו סוף סוף לתודעתם של מקבלי ההחלטות במדינה? דבר אחד הוא ברור. הם לא השאירו אף אחד מעשרות המבקרים שהתגודדו סביבה, אדיש.
"אני עובדת חקלאות לשעבר," אמרה טיארה, "חוויתי על בשרי את כל סוגי הניצול הקיימים בענף החקלאות, הצטרפתי לשורות מען, והיום אני אחראית על גיוס והשמת פועלות חקלאות במרכז מען בבקאא אל גרביה. בשם מאות פועלות חקלאות מכפר קרע, באקה אל גרביה, כפר מנדא וטמרה, אני מודה לכל האמנים והאמניות, שתרמו את עבודותיהם לתערוכה. התמיכה שלכם מוכיחה לנו, שלא צריך להיות פועלי חקלאות כדי לתמוך בדרישה של פועלות החקלאות לעבודה הוגנת."
עוד אמרה טיארה "לא קל לפתוח מקומות עבודה מאורגנים לנשים, בגלל יבוא עובדים זולים. גם הם מנוצלים, אבל בשכרם הזול הם מתחרים בנו. צריך מאמץ אדיר לשכנע מעסיק לקבל פועלת מקומית בעשרים שקל לשעה, כאשר הוא מעסיק פועל תאילנדי בשלוש עשרה שקל לשעה."
"מה שנותן לנו בעמותת מען את הכוח להמשיך, זאת הידיעה, שכל מקום עבודה שהצלחנו לפתוח מציל אישה ומשפחתה מעוני ומניצול בעבודה באמצעות הראיסים. בעזרת מען אנחנו מרוויחות 160 שקל ליום עם כל הזכויות הסוציאליות; דרך הראיסים נשים מרוויחות 100 שקל לשמונה שעות עבודה ללא זכויות. הממשלה מרבה לדבר על הצורך לעודד נשים לצאת לעבוד, אך בפועל היא ממשיכה לייבא פועלים זולים. למעשה, הממשלה מסבסדת את החקלאים על חשבוננו, הנשים הערביות. באותו זמן היא מאשימה אותנו, שאנחנו לא רוצות לעבוד. אנחנו ההוכחה, שנשים ערביות רוצות לעבוד, אם רק ישלמו לנו את מה שמגיע לנו ויכירו בזכויות שלנו. איננו רוצות להיות כוח עבודה זמני ולא מאורגן, שמשתמשים בו או זורקים אותו לפי הצורך. אנחנו רוצות שיכירו ויעריכו את העבודה שלנו".
לסיום אמרה טיארה: "העבודה חשובה לנו, קודם כל בשביל הפרנסה. בלעדיה לא נוכל לצאת ממעגל העוני. אבל מעבר לכך, העבודה פותחת בפנינו עולם חדש, מוציאה אותנו מהבידוד של הבית ומאפשרת לנו להיות גורם פעיל בחברה. מען פתחה עבורנו תשתית של לימוד והעצמה לצד העבודה, הודות לה אנו יכולות לשים לחם על השולחן אבל גם שושנים."
נעמי לשם היא אמנית וצלמת, זוכת פרס קונסטנטינר לצילום מטעם מוזיאון תל אביב לשנת 2009. בימים אלה היא מציגה תערוכה במוזיאון תל אביב, ורוב עבודותיה מוצגות בחו"ל. בתערוכת לחם ושושנים היא משתתפת בפעם הראשונה. היא היתה שם, כאשר טיארה דברה. "תערוכת לחם ושושנים שונה מכל התערוכות בהן הצגתי. זה מה שהרגשתי כאשר שמעתי על התערוכה, ולכן החלטתי להשתתף בה, והרגשתי התחזקה ביום הפתיחה. יש פה משהו מאד נקי. גם מצד המארגנים וגם מצד האמנים השותפים. היתה תחושה של רצון לתרום ולעזור. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, האם אני עושה מספיק? ראיתי כאן אפיק נוסף בו אני יכולה לתרום לחברה. התערוכה הזאת ומה שהיא מייצגת מתאימה לדעות הפוליטיות והחברתיות שלי, כך שניתנה לי כאן ההזדמנות להיות שותפה לדברים שאני מאמינה בהם. לפעמים יש לי תחושה שעולם האמנות מסוגר בתוך עצמו ולעצמו, אבל כאן האמנות התמזגה עם החברה. גם ארוע הפתיחה היה שונה מארועי פתיחה אחרים וזה ריגש אותי. באותו ערב התקשרתי לאנשים בחו"ל שמציגים את העבודות שלי וסיפרתי להם על התערוכה. רציתי שידעו שהפרוייקט הזה קיים."
דני בן שמחון, אמן ושותף לצוות התערוכה, ומי שעומד בראש פרוייקט התעסוקה של מען, התייחס לעלייה המרשימה במספר האמנים הערבים שלקחו חלק בתערוכה. ההיענות היתה כמעט 100%. "יש אמנים רבים שמשתתפים בתערוכה כבר ארבע שנים, ורואים בנו כתובת וגשר לסצנה האמנותית בתל אביב. עבור חלק מהם, התערוכה השנתית של מען היתה זו שהציגה אותם בפעם הראשונה בפני אספני האמנות שמגיעים לתערוכה מדי שנה. חלק מהאמנים הערבים ידועים יותר, אבל עדיין שמחים להיות שותפים לפרוייקט. ראוי לציין כי 85% מעבודותיהם של האמנים הערבים נקנו, מה שמשמח מאד ומעיד על העניין שהם מעוררים." בן שמחון התייחס גם למגוון הרחב של ציבור הקונים. "לצד אספני האמנות הקבועים, הגיע הפעם מספר גדול של חובבי אמנות, שרכשו עבודות לעצמם. "המנעד" הגדול של מחירי התמונות, שנע מחמישים דולר ועד 5,000 דולר, פנה לקהלים שונים והקל במיוחד על הקונה שאמצעיו צנועים." בפתיחת התערוכה בלטו דבריו של עודד ידעיה, מנהל בית הספר מנשר, שמארח את "לחם ושושנים" השנה השלישית ברציפות. מנשר איננו רק המקום בו נערכה התערוכה, אלא גם המקום הראשון שנענה לאתגר, ואפשר לעובדיו להתארגן במסגרת מען. ידעיה עצמו הוביל את המהלך, וכך הוא תאר זאת: "בתחילה חששתי שאני נכנס כאן ליחסים עם אגוד מקצועי שיחולל מהומות במכללה, אבל מהר מאד גיליתי ארגון אחראי, שמעדיף תמיד דיאלוג על פני עימות, לטובת העובדים וההנהלה." (עמותת מען היתה שותפה לסינדיאנת הגליל בהוצאת לוח שנה המבוסס על 12 עבודות של אמניות יהודיות וערביות מתערוכת "לחם ושושנים" 2008. לצפייה ורכישה של לוח השנה נא ראו 
ניר נאדר נותן הסבר לפופולריות שרכשה התערוכה בקרב ציבור האמנים והציבור בכלל - "שום גוף מסחרי לא עומד מאחוריה. אין פה אינטרסים כלכליים והרווח הולך למי שבאמת אין לו". עמותת מען פעילה מאד בקרב אמנים ובתי ספר לאמנות. מרבית האמנים הם עניים. הם עובדים במספר מקומות עבודה, רצים ממכללה אחת למשנה כדי לסגור את החודש, בעוד הם נאבקים על זמן יקר כדי ליצור. זו הסבה שמארגני התערוכה החליטו לתרום 25% מסכום המכירה של כל עבודה, לאמן היוצר.
מען מייצגת אמנים גם במישור האיגוד מקצועי ובתכנית פנסיה משופרת. שאלתי את אסד עזי, מה מניע אמן ערבי בולט, שמאחוריו יותר מחמישים תערוכות יחיד, מאה תערוכות קבוצתיות ואין ספור פרסים, להשתתף בתערוכה. "למרות הפרסום שצברתי במשך השנים, אני אמן שמשתכר שכר מינימום. גם המכירות שלי לא משמעותיות כך שאפשר לומר שאני אמן עני, המתגורר בבית צנוע ביפו. יחד עם זאת, יש לי עמדה מוסרית ואחראית כלפי החברה בה אני חי. הסולידריות האנושית חשובה לי ומשום כך אני שותף." העבודה של עזי, "סגליות", נמכרה עוד בטרם נתלתה על קיר התערוכה.
האמנית תמי ברקאי היתה הרוח החיה מאחורי התערוכה. במשך חודשים היא נפגשה עם אמנים, שכנעה וגייסה אותם לפרוייקט, תוך שהיא מקימה ודואגת לכל התשתית האדמיניסטרטיבית של התערוכה. "למרות שאני הייתי מגוייסת רק לעבודה על התערוכה, לא יכולתי להתעלם מכל מה שהתרחש סביבי במשרד מען בתל אביב: קמפיין לארגון נהגי משאיות, פגישות עם עובדים ואמנים בנושא הפנסיה, עריכה של סרט וידאו על ויסקונסין," סיפרה ברקאי לקהל המבקרים. ברקאי דברה בהערכה רבה על שיתוף הפעולה וההתנדבות להם זכתה מצד כל הגורמים: "פרסמנו קריאה למתנדבים לעזור בהקמת התערוכה, תלייתה ופרוקה. אמנים רבים התייצבו. גם אספנים עזרו לנו באופן אקטיבי, ודאגו להביא אספנים נוספים או לקשר אותם עם מארגני התערוכה. היו אמנים שאמרו לי שבשביל מען הם מוכנים להוריד מחיר או לדאוג בעצמם למסגור וכו'... אני רק מצטערת על כך שבגלל מיעוט המשאבים שעמדו לרשותנו, נאלצנו לבסוף לדחות אמנים טובים שבקשו להשתתף".www.sindyanna.com/index.php?id=74(
מילות מפתח
חקלאות, לחם ושושנים, נשים ערביות; עמותת מען, עובדים זרים, שירה
