גרסת הדפסה

העצמת עובדים מוחלשים בישראל 2009

דיון בדרכים להגן ולארגן קבוצות של עובדים הנתונות לניצול ואפליה בשוק העבודה בישראל בכללם: עובדים ערבים, עובדים זרים, נשים עובדות ועובדים צעירים

^{להלן תמצית ההרצאות שניתנו בפאנל שהתקיים לפני האסיפה הכללית של עמותת מען בשבת 18.7.09 באולם מנשר בתל אביב.}

_{פאנל הדוברים באסיפה מימין לשמאל: סיגל רוזן, ד"ר איציק ספורטא, פרופ' ערן ישיב, אסמא אגברייה זחאלקה.}

פרופ' ערן ישיב: "יותר התאגדות משמעה יותר כוח מיקוח."

פרופ' ערן ישיב מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, חוקר כיום את נושא השתתפות האוכלוסייה הערבית בישראל בשוק העבודה.

"כאשר אנחנו מדברים על עובדים מוחלשים אני יכול למנות שמונה קטגוריות של עובדים כאלה:
1.עובדים זרים
2.עובדים פלשתינאים
3.עובדים ערבים ישראלים
4.עובדי קבלן
5.צעירים
6.זקנים
7.מובטלים
8.בעלי מיומנות נמוכה

מה הם הסבות להיותם מוחלשים? ומה צריך לעשות כדי להעצים אותם?
סיבה אחת היא תחליפיות גבוהה, קרי, עובדים שאפשר להחליפם בקלות באחרים, כגון בקבוצה מוחלשת אחרת. במובן זה אנחנו רואים איך קבוצה מוחלשת אחת יכולה להפריע או להזיק לאחרת. לחילופין, מחליפים עובדים אלו במכונות כגון בתעשיות עתירות ידע.

סיבה שנייה היא בלשון כלכלנים אינפורמציה אסימטרית. לבעלי ההון או לחברות יש נתונים שהעובדים לא יודעים אותם. יש להם יותר מושג על עניינים שקשורים לפעילות הכלכלית והם מנצלים את היתרון הזה על מנת לקפח את העובדים, ולשלם שכר נמוך מהמגיע להם. החברה יודעת יותר מהעובד מה תרומתו לפעילותה, אך העובד אינו יודע מה תרומתו האמיתית לחברה שבה הוא עובד.

הסיבה השלישית הוא היעדר התאגדות. עובדים לא מאוגדים הינם בעלי כוח מיקוח נמוך יותר או חסרי יכולת מיקוח בכלל. מה עמותת מען עושה הוא לתת לעובדים אפשרות להתאגד ולשפר את כוח המיקוח שלהם.

בעיה נוספת היא שלקבוצות האלו אין כוח פוליטי. לעומת זאת, אם נביט על החקלאים במדינה הרי שלהם יש לובי חזק מאד בכנסת ובממשלה. דבר נוסף הוא אפליה, והדבר נוגע בעיקר למגזר העובדים הערבים שעליהם מען מגינה. למרות שהאפליה קיימת לפעמים, פורמלית, קשה להוכיח אותה, כי היא מוסווית בכל מיני צורות.

יש מדד הנקרא שיעור התעסוקה והוא בוחן כמה אנשים משתתפים בשוק העבודה (כלומר רוצים לעבוד) וכמה עובדים בפועל (כמה מועסקים מתוך האוכלוסייה בגיל העבודה). כל אדם מעל גיל 15 פלוס נחשב ככשיר לעבודה. אצל גברים יהודים חילונים השיעור עומד על מעל 80%. לעומת זאת, אצל גברים ערבים מתחת ל-70%, ואצל גברים חרדים מתחת ל-30%. בקרב שתי קבוצות, המהוות 30% מהאוכלוסייה ישנם שיעורי תעסוקה נמוכים יחסית.

לגבי נשים יהודיות חילוניות, מעל 70%, בקרב חרדיות 55%, ובקרב ערביות 20%.
ברצוני להביא בפניכם כמה נתונים מעודכנים לגבי העובדים הזרים. ב-2008 היו בסה"כ 3 מיליון עובדים בישראל, 2.2 מיליון במגזר העסקי וכל השאר בסקטור הציבורי. מתוך הסקטור העסקי היו למעלה מ-200 אלף עובדים זרים, ו-60 אלף מהשטחים. בהשוואה בינלאומית נתונים אלו גבוהים מאוד והם מהווים מעל 12%. הקבוצות הזרות הן מוחלשות היות ואין להם כוח פוליטי או כוח התאגדות.
לערביי ישראל יש בעיה בשוק העבודה, מה שמסביר את ההגדרה שלהם כקבוצה מוחלשת. אנו מסתכלים על מדדים כמו אבטלה, תעסוקה, שכר, בכל הנתונים הללו יש בעיה. שיעור האבטלה בקרב גברים ערבים תמיד היה גבוה מאשר אצל גברים יהודים. אצל נשים שעור האבטלה עלה בשנים האחרונות. בניגוד ליהודים, אצל הערבים (נשים וגברים) העובדים נוטים להתרכז במשלחי יד מסוימים (פועלי בניין אצל גברים ומורות אצל נשים, לדוגמא), ועל כן חוסר הפיזור יוצר בעיה. בעיה נוספת המאפיינת גברים ערבים היא שמדובר בעבודות בשכר נמוך יחסית. השכר הממוצע לשעה בקרב גברים יהודים עומד על 50 ₪ לשעת עבודה. אצל ערבים 28 ₪ לשעה. בקרב נשים יהודיות 38 ₪, וערביות 31 ₪, פער יותר קטן. זה ממוצע כלל ארצי של כלל הענפים. הערבים מרוויחים פחות לשעה היות והם מרוכזים בענפים נמוכי שכר.

נתון חשוב נוסף הוא כי ההשתתפות של גברים ערבים נפסקת בגיל צעיר יותר. הסיבה היא כנראה הריכוז הענפי במשלחי יד מסוימים כגון בבניין, חקלאות, ותעשיה המצריכים כושר פיזי. לכן אנו רואים גברים בגילאים 40-44 פורשים בעוד שבכל העולם, ובקרב היהודים בישראל, נהוג לפרוש בסוף שנות ה-50 בחיי אדם.
קרי, ריכוז ענפי זה גורם לא רק לירידת שכר אלא גם לפרישה מוקדמת עקב קושי פיזי. וכך יוצא שבכל חתך בשוק העבודה, הערבים מגלים סימנים של נחיתות בהשוואה בינלאומית ומקומית, והסhבה לכך היא האפליה בשוק העבודה.

יש להכיר בכך שבישראל יש הרבה קבוצות מוחלשות. בנוסף לכך קבוצות עובדים מחלישות זו את זו, כמו למשל כשהעובדים הזרים מחלישים את הערבים ויוצרים תחרות בתוך שוק העבודה. מה אפשר לעשות בכדי להעצים קבוצות מוחלשות? יש כמה דרכים. אחת מהן היא התאגדות. יותר התאגדות משמעה יותר כוח מיקוח. בנוסף, הגנה משפטית, חקיקה. בארה"ב ובאירופה למשל, יש חוקים נגד אפליה וקיפוח ויש דרכים לאכוף אותם ע"י הטלת קנסות. לא כל חוק רשום לו סתם בספר החוקים. אפשר למשל להטיל קנס על מפירי חוק. גם מתן מידע יחזק קבוצות אלו לגבי זכויותיהם. זה בעצם מה שעמותת מען עושה, ולכן אני חושב שעבודתכם חשובה מאוד.

ד"ר איציק ספורטא –"אם לא נתארגן, ונשב בחיבוק ידיים הרכבת תמשיך לנסוע"

ד"ר איציק ספורטא, חבר הקשת הדמוקרטית המזרחית, מרצה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה ומנהל עם יוסי דהאן את אתר האינטרנט העוקץ.

חובה לעשות. הפסיביות היא מה שתוקעת את האנשים, זאת הבעיה. מה שקורה בישראל, תרבותית וכלכלית, הוא שנוצרה אוכלוסייה פסיבית המקבלת את המצב הנתון כמות שהוא, שאין מה לעשות.אנשים מאמינים שיש כוחות גדולים מאיתנו. אני טוען שאם אנחנו לא נפעל אז זה בטח לא ישתנה. קיבלנו את התפיסה הכלכלית הפשוטה והפרימיטיבית שטוענת שמה שטוב לנו הוא ממשלה קטנה, הורדת מיסים, גמישות בשוק העבודה וכו. ושאם זה לא פותר את הבעיות, אז הסבה היא שלא הורדנו מספיק מסים, לא הגמשנו מספיק את השוק וכו. אני טוען שזה שהתפיסה הזאת לא עובדת וגם לא תעבוד.

בשורה התחתונה אנחנו צריכים להחליט איזו מערכת כלכלית טובה לנו. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ללמוד ממומחים, אבל גם הם טועים לפעמים. בעלי כסף הולכים לפעמים לקבל חוות דעת שנייה אצל רופא, אבל בכלכלה, הם אומרים לנו, יש חוות דעת אחת. אני בכלל לא אוהב את המושג קבוצות מוחלשות משום שהמושג הזה לא מציין את העובדה הפשוטה שהם לא סתם הפכו להיות מוחלשים. משהו החליש אותם! הרי יש את כבוד האדם, כבוד אנושי, מחויבות, כל אדם הוא שלם ובעל אותן זכויות במדינה דמוקרטית. השיוך הקבוצתי לא צריך להשפיע על עד להיכן האדם הגיע מבחינת הישגיו. לא יכול להיות שאוכלוסיות שלמות נמצאות בביבים ואנשים אומרים שזוהי דרכו של עולם.

חונכנו להגיע להישגים לטווח קצר ולכן אנחנו מפסידים. לפעמים הפסד הוא רק שלב במאבק. אחת הבעיות שלנו היא חוסר יכולת ההתמדה. צריך להיאבק כל הזמן, לא רק עבור עצמנו אלא עבור כל הסובבים אותנו. תמיד יוצא שהעובדים הזרים הם הבעיה, אבל זאת לא הבעיה האמיתית. הבעיה האמיתית שלנו היא שלאנשים שאין אוכל או כסף לתרופות. מה שצריך להבין הוא שרק העובדים יכולים לשמור על זכויותיהם, לא הממשלה. ברגע זה המעסיקים נלחמים נגד החוק שמאפשר לעובדים להתארגן במקום העבודה. הם מתים מפחד שמא הרווחים שלהם ירדו. דווקא הנושא הזה, של התארגנות עובדים זאת נקודת ההתחלה שתביא בסופו של דבר, מאסה של אנשים שתשפיע הן על התקשורת והן על המערכת הפוליטית. אם לא נתארגן, ונשב בחיבוק ידיים הרכבת תמשיך לנסוע. במדינה שהיא בין 30 המדינות העשירות בעולם, עשרות אנשים יחיו רק על מנת לשרוד.

סיגל רוזן: "כל פעם מכריזים שאם נגרש את מהגרי העבודה תהיה עבודה למובטלים. אלא שהדלת ממנה מגרשים היא אותה דלת דרכה מצליח הלובי של החקלאים והקבלנים לייבא במקביל עובדים זרים חדשים שקל יותר לנצלם"

סיגל רוזן היא רכזת פעילות ציבורית בארגון זכויות האדם "מוקד סיוע לעובדים זרים"

אני פעילה במוקד לסיוע לעובדים זרים, ארגון זכויות אדם שמסייע למהגרי עבודה. אומרים לכם שהם לוקחים לכם את מקומות העבודה, וזה אכן נכון. הסיבה לכך היא שהממשלה מאפשרת להעסיקם בתנאי עבדות, עד כדי כך שעובדים ערבים בעיקר, בעיקר בבניין ובחקלאות, נפלטים ממקומות עבודה, משום שאינם יכולים להתחרות בהם.

אותם מהגרי עבודה הובאו ע"י הממשלה ב-1993 בעקבות האינתיפאדה והסגרים, על מנת להחליף עובדים מהשטחים הכבושים. תנועת המושבים והתאחדות הקבלנים הפעילו לחצים לייבא מהגרי עבודה בתנאי כבילה. למה הכוונה במושג הזה? מהגרים אלו לא קיבלו אשרות עבודה אלא המעסיקים הם אלו שקיבלו את האשרה להעסיקם, כל עוד הם עובדים אצל אותו מעסיק. ברגע שהם עורקים למעסיק אחר הם מאבדים את המעמד החוקי שלהם, נעצרים, מגורשים, ואז מייבאים אחרים במקומם.

מעסיקים רבים ניצלו מצב זה, לעיתים עקב אילוצים. לדוגמא, קבלני בניין שלא צריכים כל הזמן את אותם עובדים, היו מניידים עובדים מאתר לאתר או למעסיקים אחרים, ואז הפקחים היו מוצאים שהעובדים הזרים לא עובדים אצל המעסיק המקורי והיו עוצרים ומגרשים אותו. לקבלן לא היה קורה כלום והוא היה מביא עובד נוסף במקום.

עניין נוסף הוא הסכומים האדירים שהמהגרים משלמים במדינות המוצא שלהם, שהלכו ותפחו עם השנים. זה התחיל ב- 3000-3500 דולר ומגיע כיום, בסין במיוחד, ל-20 אלף דולר. מה יביא עובד לשלם כל כך הרבה בכדי לעבוד בישראל? גורמים להם לחשוב שהם יכולים לעבוד פה חמש שנים, ובהנחה שירוויחו את שכר המינימום, יוכלו להחזיר את ההלוואות שלקחו בתוך שנה או שנה וחצי, וכך לסדר את עצמם ומשפחותיהם במדינות המוצא.

המוקד לסיוע לעובדים זרים פועל במיוחד בבתי הכלא, בהם מוחזקים מהגרים לפני גירוש. אנו מבקרים באופן קבוע בבתי הכלא ומנסים לסייע להם בטרם גירוש, לשחרר את העצורים בניגוד לחוק, ואף פועלים במישור הציבורי על מנת לשנות את מצב הכבילה. הגשנו עתירה לבג"ץ ב-2002, ואחרי 4 שנות דיונים, בית המשפט העליון קבע כי מדובר בעבדות מודרנית, ועקב כך מהגרי עבודה מרוויחים בערך מחצית משכר המינימום. ביהמ"ש קבע שהכבילה בטלה ומבוטלת ונתן 6 חודשים על מנת למצוא שטה אחרת להבאת העובדים. נכון להיום עדיין אין הסדר חלופי.
בענף הבניין יצרו חלופה לפיה העובד הזר עדיין כבול אך לא למעסיק אלא לחברות כ"א. בענף החקלאות לא חל שום שינוי. זה הענף המרכזי ממנו נפלטו עובדים ערבים בגלל עובדים תאילנדים.

ויש עוד קבוצה שאנו מטפלים בה והיא הפליטים מסודן ואריתריאה. המדינה אפשרה לשחרר אותם מהכלא בחלופות מעצר במושבים ובקיבוצים, בתנאי שיעבדו שם אצל מעסיק מסוים שחותם על כך שהם לא יצאו מתחומי היישוב. הסדר זה נתן למעסיק כוח רב, והיו מקרים בהם ראינו כיצד כמעט כל הפליטים הועסקו בשכר של 13 ₪ לשעה (במקום 20 שקל שהוא שכר המינימום). ברי המזל זכו לשכר של 14.5 ₪ לשעה. שמענו מהסודנים כיצד יומיים לאחר הגעתם קבוצה של עובדים ערבים נשלחה הביתה כי העדיפו את הסודנים. זה מה שקורה עם התאילנדים, כשמעלים את המכסות ומייבאים נוספים, אזי נפלטים ערבים אשר לא מוכנים ולא צריכים לעבוד ב-13 ₪ לשעה. אני מצטרפת לדברי חבריי ואומרת שאם כולנו נאבק על כך שגם מהגרי עבודה יקבלו שכר מינימום, אזי ישתפר המצב של כולנו כי לא יהיה משתלם להעסיק אותם.

כל פעם שמתמנה שר חדש, הוא בוחן את מספר המובטלים בהשוואה למספר העובדים הזרים, וקובע ש"אם נגרש את מהגרי העבודה תהיה עבודה למובטלים". בעקבות זאת מייד מחליטים על מבצע גירוש ועל קיצוץ מספר האשרות, ואז כל אלה שהגיעו בסמוך לקבלת ההחלטה ושילמו המון כסף, מאבדים את האשרות שלהם. אז מתחיל לעבוד הלובי של החקלאים ושל המעסיקים בענף הבניין, ולאט לאט במהלך השנה הולכת וגדלה המכסה.

כל הזמן מגיעים עובדים חדשים. התחלופה משרתת את רצון המעסיקים לשמור על שכר נמוך. העובדים רוצים לשמור על המעמד החוקי שלהם ויודעים שאם יעזבו את המעסיק המקורי ויהפכו ללא חוקיים, ייעצרו ויגרשו אותם. על מנת לשמור על מעמדם הם מוכנים להסכים גם לשכר של 13 ₪ לשעה. יש להם יתרון נוסף על פני עובדים ערבים, וזה שהם מוכנים לעבוד שעות מאוד ארוכות, וכן גרים במקום העבודה. כמעט בכל המשקים שאני מכירה, נמשך יום העבודה בין 11 ל-12 שעות. מתחילים ב-6 בבוקר ומסיימים ב-6 בערב. הם גם תמיד זמינים. זה יתרון שאין לעובדים ערבים, במיוחד לאלו שגרים רחוק.

אסמא אגברייה-זחאלקה: "אין ממשלה טובה ליהודים. יש ממשלה ומעסיקים שהם רעים לכלל העובדים היהודים והערבים. לכן שינוי המצב מחייב אחדות. אנו כמען, מעמידים אתגר גדול של שינוי חברתי של החברה, ומאמינים ששיתוף האינטרסים יביא בסופו של יום לסולידריות ואחדות"

אסמא אגברייה זחאלקה היא פעילה מרכזית של עמותת מען.

ההיעלמות של ההסתדרות, החל מאמצע שנות התשעים, יצרה שכבה רחבה מאוד של עובדים לא מאוגדים, ועל כן מוחלשים. וכשאני אומרת מוחלשים, אני מתכוונת לשעות עבודה ארוכות, ליחס משפיל, תלושים מפוקפקים, משכורות מופחתות, העדר פנסיה, העדר יציבות ובטחון תעסוקתי, תחבולות ואיומים של המעביד כדי להתחמק מכיבוד זכויות העובד. אך, בעיקר אני מתכוונת - לעובדים מפוחדים. הניצול והפחד הפכו למכנה משותף המחבר היום בין רוב העובדים בישראל, ללא הבדלי לאום, גזע, דת או מין. באורח פלא, שם כולנו שווים.

עובדים אלה מועסקים היום גם בסקטור הפרטי אם זה במפעלים או כנהגים, או הסקטור הציבורי דרך חברות כח אדם או קבלנים, וברוב המקרים מדובר דווקא בשכבות החלשות של החברה, אם זה ערבים, רוסים, אתיופים, מזרחים. במקרים אלה הניצול בעבודה מתווסף לאי שוויון בזכויות בתחומים חברתיים אחרים. מה שמאפיין שכבה גדולה זו היא תודעה נמוכה לזכויותיהם. גם כשמדובר במדינה שבה דיני העבודה הם מהטובים ביותר בעולם, עדיין חוקים אלה לא נאכפים משום שהאגוד המקצועי, ההסתדרות, לא דואג לאכיפתם. ולכן הערובה לכיבוד זכויות העובדים היא ההתאגדות שלהם מחדש במסגרת אגוד מקצועית חדשה.

במצב של אי התאגדות, נותר המעסיק עם אמצעים אדירים לכפות את האינטרסים שלו. הכוח לפטר, הכוח להפחיד, הכוח לנצל, הכוח להפריד בין העובדים כדי למשול, מקשה עוד יותר על מלאכת ההתאגדות. גם כשיש חוק חדש שמאפשר התאגדות, המעסיק יעשה הכל כדי למנוע כל העצמה בכוח העובדים כי המשמעות תהיה קיצוץ בכוחו להשליט את מרותו ואת רצונו.

בניית אגוד מקצועי היא מלאכה קשה מאין כמוה, והאתגרים העומדים בפנינו הם גדולים. אנחנו במען הקשינו על עצמנו עוד יותר כאשר בחרנו לאגד עובדים ערבים ויהודים ביחד. דבר זה הוא הכרחי משום שכוח העבודה במפעלים וברוב הענפים מורכב מערבים ויהודים.

וברצוני לתת דוגמה לכמה מאבקים שאנו מנהלים לאחרונה, אחד בשם עובדי רשות העתיקות המועסקים דרך חברת כוח האדם בריק. המאבק שהתחיל בפניה של עובדים פלסטינים ממזרח ירושלים, התפשט להתאגדות של עובדים יהודים מזרחיים ואתיופים, מאשקלון וקרית גת. קשת רחבה ומורכבת של עובדים אלה, מצאו את עצמם בשותפות גורל, מנהלים מאבק אחד, למען העסקה ישירה וקביעות בעבודה. היה מרגש לראות אותם קוראים אותן סיסמאות בהפגנה מול אתר של רשות העתיקות ביפו בחודש יוני, ולאחר מכן שותים מיץ ואוכלים עוגיות במשרד של מען בתל אביב.

דוגמה נוספת יא של עובדי מחצבה הפועלת בשטחים. שם מתנהל מאבק למען ארגון ועד עובדים כדי להגיע למו"מ עם ההנהלה על שיפור תנאי הבטיחות והתברואה במקום. יש לציין שמאבקנו המשפטי אילץ את ההנהלה להנפיק לעובדים מהשטחים תלושי שכר.

ואי אפשר שלא להזכיר את המאבק שלנו למען השמת נשים ערביות בעבודה, והמאבק נגד הדלת המסתובבת, נגד גירוש עובדים זרים בטענה שהם לא חוקיים, ובו זמנית יבוא עובדים זרים חוקיים ועשיית הון עתק מתעשיית "העבדות המודרנית" המתנהלת במדינה קרוב לשני עשורים. מאבק זה גורם מחד להעצמת הנשים השותפות לו, ולפריצה של מען לדעת הקהל בתור גורם הפועל למען משק בריא וכלכלה חברתית.

אין ספק שהעבודה המשותפת בין יהודים וערבים עלולה להתערער כשנשמעת סירנה של אמבולנס, או בזמן מלחמה. אך העבודה היומיומית מוכיחה כי כאשר יש מסגרת עם תוכנית עבודה למאבק למען הזכויות של כולם, לחינוך לסולידריות ככלי חיוני להשגת הזכויות, אזי החזון הוא לא רק חלום אלא דבר אפשרי בהחלט. כי ישנה שותפות גורל, וזה הדבר המכריע.

האתגר העומד בפנינו הוא להתגבר על הפחד של העובדים ממעסיקיהם, ועל השנאה וההסתה שלהם אחד נגד השני על רקע המצב הפוליטי בטחוני. את זה אנו עושים בהסברה ובקביעת עמדה וחינוך סבלני. אין ממשלה טובה ליהודים. יש ממשלה ומעסיקים שהם רעים לכלל העובדים היהודים והערבים וטובים רק לרווחים שלהם. במעמד העליון נהנים מהמצב, ולמטה כולנו סובלים מהעוני ומהמלחמות. ולכן שינוי המצב מחייב אחדות. אנו כמען, מעמידים אתגר גדול של שינוי חברתי של החברה, ומאמינים ששיתוף האינטרסים יביא בסופו של יום לסולידריות ואחדות.